פנטזיומטר – פרק 4

תיק 1002 – רננה ואיתמר הקירות האקוסטיים של הקליניקה שמרו על השקט, אבל בתוך הראש של אליס התחוללה סופה. בשלושת הימים שחלפו מאז הטיפול של יהודה ואילנה, המקצועיות שעליה עמלה שנים הרגישה כמו קליפה דקה שעומדת להתבקע. בכל פעם שעצמה את עיניה, או סתם הביטה בכיסא המנהלים הריק שלה, המילים שלו הדהדו באוזניה, נמוכות, מחוספסות, חורכות: "איחרת וזה ממש לא מקובל עלי". העוררות המינית שלה לא סתם התגברה, היא הפכה לישות קבועה, נוכחת, משקולת חמה בבטן התחתונה שלא הרפתה. הגוף שלה בער ברעב קיצוני, אבל הפעם הרעב הזה היה מהול בחרדה קיומית. מי זה הגבר הזה? המחשבה שהוא אינו סתם זיקוק תודעתי של המכונה, אלא אדם בשר ודם שמסתובב בחוץ עם קעקוע גיאומטרי, קו ישר ושתי נקודות מקבילות, הפכה לאובססיה. היא מצאה את עצמה בוחנת כל אדם ברחוב, כל מרצה באוניברסיטה, מביטה באובססיביות בשרוולים של גברים, מחפשת חלקיק של עור חשוף מתחת לשעון. הגבול בין הדוקטור החוקרת לבין האישה המבודדת והנשלטת שבה היטשטש לחלוטין. היא הייתה חרמנית, מבוהלת, ובעיקר דרוכה לקראת הבאות. רשרוש קל ליד הדלת החזיר אותה למציאות. אליס סידרה את משקפי הראייה שלה, נשפה נשימה עמוקה פנימה, ואילצה את פניה לעטות את המסיכה המקצועית הקרה שלה. הדלת נפתחה. הזוג שנכנס פנימה הביא איתו מיד אטמוספירה אחרת לגמרי. הוא היה בחור חסון כבן 25, לבוש מדי ב' צה"ליים מאובקים, דרגות קצונה של סרן מונחות על כתפיו. פניו היו עייפות, עיניו אדומות מחוסר שינה, וציציות לבנות מבצבצות מתחת לשולי החולצה הצבאית הקשיחה. אליס אפילו לא שלטה בזה. המבט הירוק שלה ננעל מיד, כמו רפלקס חולני, על זרועותיו. השרוולים שלו היו מגולגלים בקפידה עד מעבר למרפק, כמי שרגיל לחום של השטח. העיניים של אליס סרקו את האמה הימנית שלו, נדבקות אל העור השחום, השעיר, עוברות אל זרוע שמאל, מחפשות מתחת לשעון הג'י-שוק הצבאי השחור שלו. שום דבר. עור נקי מקעקועים. היא חשה תערובת מוזרה של הקלה ואכזבה צורבת. לצידו צעדה אשתו. היא הייתה צעירה, בת 21 לכל היותר, יפהפייה בצורה עדינה וצנועה. חצאית בד ארוכה הגיעה עד קרסוליה, וחולצה בעלת שרוולים ארוכים כיסתה את זרועותיה. מטפחת צבעונית קשורה ברישול מכוון כיסתה חלק משערה, כמנהג הנשים הנשואות מהציונות הדתית. אבל מתחת לחזות החסודה הזו, אליס זיהתה את זה מיד, אנרגיה תזזיתית, עצבנית, של קפיץ שנמתח מעבר לקיבולת שלו. הבחורה הצעירה לא הפסיקה להניע את כפות ידיה, מעבירה את התיק מיד ליד, שפתיה נשוכות קלות, ואישוניה מתרוצצים בחדר כאילו היא מחפשת פתח מילוט. המבוכה בחדר הייתה מורגשת, כמעט אלימה. שניהם הגיעו מעולם שבו צניעות היא ערך עליון, שבו שיח על מיניות נעשה בלחישה, בחדרי חדרים, או מול מדריכי חתנים וכלות. לעמוד עכשיו בחדר אחד, מול פסיכולוגית חילונית מנוכרת, ולהצהיר שמשהו במיטה שלהם שבור, זה היה עבורם סוג של עינוי מנטלי. "שלום, תרגישו בנוח, שבו" אמרה אליס בקול רך, מכוונת אותם לעבר כורסאות העור שמול שולחנה. הקצין התיישב זקוף, גבו לא נוגע במשענת, ידיו מונחות על ברכיו בתנוחה צבאית פיקודית, כאילו הוא מנסה להשתמש בקשיחות שלו כדי להסתיר את הבושה. אשתו התיישבה לצידו, שולחת מבט חטוף אל המכשיר הגדול שבצד החדר, ואז השפילה את עיניה אל הרצפה, מצמידה את ברכיה זו לזו. "אני ד"ר ויינברג" המשיכה אליס, מבטה נע בין השניים, קולטת כל תנועה עצבנית של הציצית או של שולי החצאית. "אני יודעת שלא פשוט להגיע לכאן. בקליניקה הזו, כל המחיצות של העולם שבחוץ נופלות. אתם יכולים להגיד הכל. אף אחד לא שופט אתכם. ספרו לי, מה הביא אתכם אלי?" הקצין כחכח בגרונו, קולו בקע רשמי ומרוחק, משדר טון פיקודי מתוח, כאילו הוא מדווח למפקד חטיבה על תקלה לוגיסטית ולא על חיי המין שלו. "אנחנו נשואים שנה" הוא פתח, עיניו ממוקדות בנקודה על הקיר מאחורי אליס. "השירות שלי בקבע… הוא אינטנסיבי. אני מפקד פלוגה בנח"ל. המציאות היא שאני סוגר המון. חוזר הביתה פעם בשבועיים, לפעמים פעם בשלושה שבועות. כשאני כבר מגיע, ביום שישי בצהריים, אני מרוסק מהשטח. עייף מת. והתזמון… התזמון אף פעם לא נכון. יש הכנות לשבת, משפחה, ואז מוצאי שבת כבר צריך לחזור ללחימה. השחיקה הזו פשוט הרגה לנו את הזמן ביחד." הוא עצר, לוקח נשימה קצרה, מנסה לשמור על ארשת פנים קשוחה. אבל אליס הבחינה בוריד הקטן שנקש ברקתו, וביד שלו שהתהדקה על המכנס הצבאי עד שפרקי אצבעותיו הלבינו. האיש פשוט דימם מבפנים מרוב בושה. "זה לא רק התזמון, איתמר! די, אל תציג את זה ככה!" ההתפרצות של אשתו חתכה את החלל כמו סכין. הבחורה הצעירה הרימה את ראשה, עיניה בורקות מדמעות של תסכול שהצטברו שם זמן רב. היא כבר לא יכלה להחזיק את זה בפנים. המחיצות השמרניות שלה קרסו תחת כובד הכאב. "אני מרגישה לבד, דוקטור. בודדה לגמרי בבית הריק הזה" קולה רעד, והיא העבירה יד עצבנית על שולי המטפחת שלה. "אני מחכה לו שבועיים. שבועיים שבהם הגוף שלי… אני פשוט משתגעת. אני רוצה אותו, אני צריכה אותו. וכשהוא סוף סוף מגיע, הוא כמו קיר לבנים. הוא נרדם על הספה בעשר בלילה. אני מרגישה דחויה, מכוערת, מתוסכלת מינית ברמות שאני כבר לא מסוגלת להכיל! זה אוכל אותי מבפנים!" איתמר השפיל את מבטו אל הרצפה. המילים שלה היכו בו בדיוק איפה שכואב. אליס ראתה את הסנטר שלו מתקשה. האגו הגברי שלו, חוסן של לוחם שמפקד על מאה וחמישים חיילים בשטח, שמוביל אנשים אל תוך האש, ספג כאן פגיעה אנושה. "אני מנסה, רננה" הוא אמר בקול נמוך, חנוק, שונה לחלוטין מהטון הפיקודי שבו פתח. "אני רוצה. אבל אני לא מסוגל לתפקד לפי פקודה ברגע שאני נכנס בדלת. התסכול הזה… זה שאני חוזר הביתה ובמקום להיות המקום הבטוח שלה, אני מרגיש שאני פשוט נכשל. שאני לא מסוגל לספק את אשתו של האדם שאני. זה גומר אותי." אליס נשענה לאחור בכורסתה, שלבה את אצבעותיה והתבוננה בהם. הפער בין השיגרה החיצונית, המדים והדת, לבין הרעב הפיזי המודחק והפגוע בחדר, גרם לבטן שלה להתהפך. העוררות הפרטית שלה תססה ברקע, מזדהה עם הזעקה של רננה לחום, למגע, לשבירת המחסומים. "אני מבינה" אמרה אליס, קולה שקט ומצמרר ביציבותו. "המילים שלכם מתארות בדיוק את מה שהמודע שלכם מרשה לכם להגיד. אבל כדי לפתור את זה, אנחנו צריכים לרדת עמוק יותר. אל המקומות שבהם המילים והמגבלות של העולם הדתי או הצבאי לא קיימים." היא פנתה אל המכונה הגדולה, שהבהבה באור כחול עמום. "אנחנו נתחיל בנפרד. איתמר, אני אבקש ממך להמתין בחוץ. רננה, את נשארת איתי. אנחנו הולכים לחבר אותך למכונה כשאת לבד בחדר." איתמר קם בצעדים כבדים, הנהן קצרות לעבר אליס ויצא מהחדר, משאיר מאחוריו שובל עמום של ריח מדים ומתח. רננה נותרה על הכורסה, גופה רועד קלות. "תעצמי עיניים, רננה" אמרה אליס בקול סמכותי ומרגיע, בעודה מניחה את קסדת הסיליקון על ראשה של הצעירה. הסיבים האופטיים נצמדו לקרקפתה, משתלבים מתחת לשולי המטפחת הצבעונית שלה. אליס חזרה אל השולחן, אצבעותיו הקישו על המקלדת, והמסך הקעור השחור שעל הקיר התעורר לחיים ברצד כחול חרישי. מה שנפרש על המסך שבר לחלוטין את כל המוסכמות של העולם החסוד שממנו רננה הגיעה. הפער בין הצעירה הדתייה, המאופקת, לבין המציאות התודעתית שלה היה מטורף, אלים כמעט. רננה על כורסת העור התנשפה בכבדות, שפתיה נפשקו, וידיה נאחזו בידיות העור בכוח. הגוף שלה הגיב מיד לפולסים שהמכונה הזריקה אל המוח שלה. המסך הציג את הדירה שלהם. בית קטן, נקי, עם ספרי קודש על המדפים וחנוכיית כסף על השידה. איתמר לא היה שם. הוא היה בצבא. רננה נראתה על המסך, לבדה בבית הריק, אבל המבט בעיניה לא היה של בדידות עצובה, אלא של טירוף חושים מוחלט. היא הייתה מכורה. המסך הראה אותה אוחזת במכשיר הנייד שלה בידיים רועדות, גולשת באובססיביות באתרי פורנו קשים, צורכת תכנים מיניים בוטים וקיצוניים ללא הפסקה. בסרטון הראשון שבו צפתה על המסך, הופיעה בחורה קטנטונת ועדינה, איתה נמצאים שלושה גברברים שריריים. הם הפשיטו אותה בכוח והרימו אותה על הידיים כמו בובת סמרטוטים. לא היה שם רוך או אירוטיקה באקט, אלא סקס פרוע, יצרי וחסר מעצורים שבו הבחורה הקטנטונת היא בסך הכל כלי עבור היצרים שלהם. הם דפקו אותה בכל חור אפשרי, מרתקים אותה למיטה, בהתחלה כל אחד בנפרד ואחר כך שלושתם ביחד. על המסך, רננה נראתה שוכבת על הספה בסלון הבית, יד בתוך התחתונים דופקת את עצמה מהר וחזק. בקליניקה, רננה האמיתית החלה לנוע באי-שקט על הכורסה, אגנה נפלט קדימה בתנועות קטנות ונואשות. על המסך, גבר אחד זיין את הכוס של הבחורה, הגבר השני דפק לה את הפה, והשיא של רננה הגיע כשהגבר השלישי חדר בכוח לטוסיק הקטן של הבחורה בסרטון. הם בעלו אותה ביחד, מהר, חזק, באגרסיביות. הבחורה בסרטון צעקה וגנחה בקול, ועל המסך רננה, עם שלוש אצבעות בנשיותה, דפקה את עצמה חזק וגנחה יחד עם הבחורה. בכורסת המטופלים, נשימתה של רננה הפכה לשריקה חנוקה, וגופה נמתח כמו קפיץ. אליס ישבה מאחורי השולחן, עיניה הירוקות פעורות לרווחה, והיא בקושי נשמה. הלב שלה החל להלם בעוצמה בתוך חזה. המראות שעל המסך הדליקו אצלה את כל החיישנים, והרטיבות שלה עצמה, זו שעדיין לא התייבשה לחלוטין מהלילות האחרונים, איימה לחזור ולהציף אותה. היא לא יכלה להסית את המבט. המציצנות הזו, המעורבבת בעוררות הקיצונית של החדר, גרמה לבטנה התחתונה להתכווץ בחום מוכר ומכאיב. התת-מודע של רננה המשיך להפגיז את המסך, מציג רעב מיני בלתי נשלט, כמעט חולני, של נימפומנית שלא מסוגלת למצוא מנוח. היא נראתה נעה בין פינות הבית השונות כמו חיה פצועה, נוגעת בעצמה באובססיביות ובדחיפות על הרצפה בסלון, על שיש המטבח, נכנעת לפנטזיות פראיות וחסרות כל עקבות או גבולות מוסריים. כל מחסום של דת, חינוך או צניעות נרמס תחת הדחף הפיזי הבהמי שניהל אותה בכל רגע שבו נותרה לבדה. במקרה אחר שנפלט מהמכונה, רננה הייתה במקלחת. היא סיבנה את עצמה עד הרגע שלקחה את מברשת השיער ודחפה את הידית שלה לכוס שלה, דופקת את עצמה בכוח בעזרתה "דפוק אותי, חזק… חזק… אני חייבת לגמור". היא רעדה במקלחת בזמן שהיא באה על פורקנה. במקביל בקליניקה, גבה של רננה התקשת פתאום על הכורסה, ראשה נזרק לאחור, ופליטת אוויר חמה ורועדת השתחררה מגרונה כשהיא חוותה את האורגזמה הסימולטנית דרך פולסי המכונה, ירכיה רועדות בתוך החצאית הארוכה. אליס בלעה את רוקה ביובש, מרגישה את החום המטפס במעלה צווארה. היא זיהתה ברננה את עצמה. היא ראתה בבחורה הצעירה הזו את אותו הרעב המיני המטורף, הבלתי נשלט, שחולל בה הגבר בחליפה בפנטזיות שלה. ידה של אליס, שהייתה מונחת על השולחן, רעדה מעט, וכמעט זזה מעצמה לכיוון שולי חצאיתה שלה, נלחמת נואשות בצורך להצטרף לטירוף שנפרש לפניה. המקצועיות שלה שוב עמדה למבחן אכזרי מול המציצנות והעוררות הקיצונית שספגה מהמסך. היא נאלצה לעצום את עיניה לשנייה, לקחת נשימה עמוקה, ולנסות להחזיר לעצמה את השליטה המדעית לפני שתנתק את רננה ותקרא לאיתמר. אליס לחצה על מקש הניתוק. המסך הקעור החשיך בבת אחת, מותיר את החדר באור המזגן העמום. רננה פקחה את עיניה לאט. המבט שלה היה מזוגג, מנותק מהמציאות. המטפחת הצבעונית שלה זזה מעט הצידה, חושפת עוד משערה, ונשימתה הייתה מהירה ושטוחה. אליס ניגשה אליה, הסירה את הקסדה בעדינות והבחינה ברעד הקל שעבר בכתפיה של הצעירה. החצאית הארוכה שלה הייתה קצת מקומטת, והיה ברור שהיא חוותה כרגע משהו פראי ומטלטל, כמעט אלוהי מבחינתה, שאיים לפרק את כל העולם הערכי שבו חיה. "הכול בסדר, רננה" לחשה אליס, וקולה הרגיש לה עצמה צרוד מהעוררות שטיפסה בה. "הפרוטוקול הסתיים. תבקשי מאיתמר להיכנס, ואת תמתיני בחוץ." רננה קמה מהכורסה. ההליכה שלה הייתה לא יציבה, כמו מישהי שרגליה בקושי נושאות אותה אחרי אורגזמה פראית. היא החזיקה בקיר לרגע, סידרה את בגדיה ביד רועדת וצעדה לכיוון הדלת. כשהדלת נפתחה, איתמר עמד שם, דרוך כמו קפיץ. הוא הביט באשתו וישר קלט את המראה שלה, הפנים הסמוקות, הנשימה הכבדה, והמבט בעיניה שהיה תערובת של עונג צרוף ובעתה מוחלטת מהחשיפה. הלב שלו צנח. הוא הבין שמשהו עצום קרה שם בפנים, משהו שאין לו שום שליטה עליו. הוא נכנס לחדר בצעדים כבדים ונוקשים, סוגר את הדלת מאחוריו, וצעד לעבר הכורסה כאילו הוא צועד לעמדת שמירה תחת אש. "שב, איתמר. תעצום עיניים" אמרה אליס. היא הניחה את הקסדה על ראשו. הסיליקון הקר נצמד לבלורית השיער שלו, נוגע בקצה הכיפה המונחת מאחור. אליס חזרה אל כורסת המנהלים שלה, הקישה על המקלדת והמסך התעורר לחיים שוב. אליס נשענה לאחור, משלבת את ידיה מתחת לחזה, עיניה הירוקות ננעלות על הריצוד הכחול. מה שנפרש לפנייה היה שבירה מוחלטת וטוטאלית של הטאבו של הקצין הדתי. הפנטזיות של איתמר לא היו קשורות לבית, לשבתות, או לרננה. הן היו ממוקדות כולן במקום שבו הוא בילה את רוב זמנו, בבסיס שלו. המצלמה של התת-מודע שלו נכנסה אל חמ"ל המבצעים הממוזג, אל המשרד שלו, אל המקומות שבהם הוא החזיק בסמכות מוחלטת. על המסך החלו להופיע החיילות שלו. התצפיתניות, הפקידות, הקשריות שביום-יום הוא הקפיד לשמור מולן על דיסטנס פיקודי חסר פשרות ועל חוקי 'שומר נגיעה' מחמירים. המכונה קילפה את המדים הפרוסים חצי-חצי, חושפת משחקי כוח אפלים, שילוב של סמכות צבאית פראית ויצרים מודחקים ששברו את כל חוקי הדת והצבא במקביל. המסך העלה סרטון ממוקד, איתמר במשרד הפיקודי שלו, ואיתו נמצאת חיילת אחת, צעירה, אולי בת 19. הוא ניגש לשולחן שלה ורוכן לצידה כאילו כדי להסתכל על מסמכים מבצעיים. הוא מריח את הבושם שלה, מנסה לתפוס זווית ראייה עמוקה לתוך החולצה הצבאית הפתוחה שלה. על כורסת העור בקליניקה, גופו של איתמר נמתח לפתע. נשימתו הפכה כבדה, והצוואר שלו האדים מתחת לצווארון המדים. בסרטון, איברו כבר היה מחוץ למכנסיו, זקור וקשיח. ידו אחזה בחוזקה בראשה של החיילת, מניע את אגנו קדימה ואחורה, מזיין את הפה שלה. "פקידות טובות מוצצות למפקדים שלהן" הוא אומר לה בקול פיקודי נמוך, בזמן שידו השנייה פולשת לתוך החזייה שלה, מועכת שד קטן שלה, ואיברו מזיין את פיה באגרסיביות. "תיכף תקבלי פרס." על המסך, הוא החל להניע את ראשה במהירות קדימה ואחורה לאורך איברו, עד הרגע שבו גופו נמתח ואיברו הציף את גרונה בזרעו. "ילדות טובות בולעות הכל" פלט, והחיילת צייתה לחלוטין. במציאות, על הכורסה, איתמר זז בחוסר נוחות קיצוני. אגנו נע מעט, נאבק בדחף הפיזי ששטף אותו. הוא ניסה להשתיק את זה במציאות, להתפלל, להסיט את המבט בשטח, אבל בתוך הראש שלו, התת-מודע חגג בבסיס בצורה חסרת מעצורים. אליס צפתה במסך, והנשימה שלה נעתקה. הניגוד הקיצוני הזה, בין המפקד המוערך, הבחור הדתי עם הציצית שיושב מולה ומחזיק את עצמו לא לזוז, לבין הפראות הסמכותית והמינית שנפלטה מהמוח שלו על הקיר, עשה לה משהו עמוק. היא הרגישה את הדופק שלה מאיץ, את הרטיבות בתחתוניה הופכת כבדה, חמה ומציפה. המציצנות הזו לתוך היצרים הכי אסורים של המטופלים שלה הפכה לסם שלה. לא מסוגלת לעצור את עצמה, אליס הורידה את ידה הימנית אל מתחת לשולחן הרחב, מחליקה אותה מתחת לשולי חצאיתה. אצבעותיה חדרו מבעד לתחרה הלחה של תחתוניה, מתחילות לעסות את נשיותה בתנועות מעגליות, מהירות, מסונכרנות עם הקצב שעל המסך. העיניים הירוקות שלה נותרו נעולות על הריצוד, חצי-עצומות מעונג, נהנות מהעובדה שאיתמר שקוע לחלוטין בלופ התודעתי שלו ואינו יכול לראות אותה. על המסך קפצה סצנה חדשה, קיצונית עוד יותר. בחורה במקלחות הבסיס, רכונה עם שדיה ובטנה על הכיור הציבורי. איתמר מופיע מאחוריה, איברו הזקור עובר בין שפתיה התחתונות עד שהוא חודר לתוכה בעוצמה. "הגיע הזמן שזונה שמאלנית תרגיש זין של מתנחל" איתמר אומר לה, יורק את המילים הזועמות, בזמן שהוא אוחז במותניה ודופק אותה חזק ומהר. בקליניקה, ידו של איתמר עברה מעלה ומטה על מפשעתו מבעד לבד המדים הקשיח, נכנעת לרפלקס. אבל במסך, הגרסה שלו פשוט השתמשה בכוח, דופקת את הבחורה ללא רחם. שדיה קפצו מצד לצד בזמן שהוא זיין אותה באגרסיביות, עד הרגע שבו שלף את עצמו, אחז באיברו ביד קפוצה ועשה ביד, יורה את מטחי זרעו על ישבנה המוצק. "שמאלנית מזדיינת, בפעם הבאה אני אדפוק אותך בתחת" הוא סינן. מתחת לשולחן, אצבעותיה של אליס נעו בטירוף, דוחפות עמוק יותר, מגיעות לשיא קצר ומחשמל שגרם לבטנה להתכווץ ולנשימתה להישמע כמו גניחה חנוקה. בדיוק באותו רגע, המכונה זיהתה עומס יתר רגשי וערכי חריג במוחו של הקצין. המסך שינה את צבעיו לאדום מהבהב, וצפצוף אלקטרוני חד חתך את חלל החדר. המערכת ניתקה את הפרוטוקול בבת אחת, מותירה את איתמר ואת אליס להתנשף בחושך היחסי, כשהסודות הכי אפלים של הבסיס תלויים באוויר. אליס הסירה את הקסדה מראשו של איתמר בידיים שעדיין רעדו קלות. הקצין פקח את עיניו, מבטו היה מוטרף, נבוך, ומלא באשמה עמוקה שנראתה כאילו היא הולכת למעוך אותו. הוא לא העז להביט באליס בעיניים, הוא רק סידר את כיפתו בפיזור דעת, ידיו מחליקות על בד המדים המקומט במפשעתו, מנסה להסתיר את השרידים הפיזיים של הסערה התודעתית שלו. "תקרא לרננה" אמרה אליס, מנסה לייצב את קולה, בעוד ירכיה עדיין חמות ומתוחות מהפורקן החפוז שחוותה מתחת לשולחן. רננה נכנסה פנימה בצעדים מהססים. המבט הראשון שלה ננעל על בעלה. היא ראתה את פניו הסמוקות, את זיעת המצח, את נשימתו השבורה. איתמר, מצדו, הציץ בה לרגע, קולט את סימני העונג והבעתה שעדיין היו חרוטים על פניה. שניהם היו המומים מהחוויה של המכונה. שניהם הבינו שהמחיצות המנטליות שלהם נפרצו לחלוטין, אבל חוק השתיקה של העולם שממנו באו חל עליהם בעוצמה כפולה כעת. הבושה הייתה גדולה מדי. אסור להם, והם גם לא מסוגלים, לדבר על מה שהם ראו וחוו בתוך הפרוטוקול המבודד. "שלושה ימים" אמרה אליס, קולה עוטה מחדש את הטון הסמכותי, המקצועי, המרוחק. "אתם הולכים הביתה. חל איסור מוחלט לדבר על מה שהיה כאן, או לנסות לנתח את זה ביניכם. המוח שלכם צריך לעבד את המידע. אנחנו ניפגש כאן בדיוק באותה השעה בעוד שלושה ימים." הם קמו יחד, כמו שני זרים שנאלצים לחלוק מרחב משותף, ויצאו מהקליניקה בשתיקה רועמת. אליס ידעה מה מחכה להם, שלושה ימים של מתח מטורף, פראי ומצמית, בדיוק כמו הזוג הקודם, רק שהפעם המטען נשא את כובד המשקל של הדת, הצניעות, חוקי הצבא והסמכותיות הפגועה. הדלת נסגרה. אליס נשארה לבד בקליניקה. הדממה האקוסטית שבה ועטפה את החדר. אליס התיישבה לאחור בכורסתה והביטה בכפות הידיים שלה. הן רעדו. הדחף שלה לחזור לגבר בחליפה, לבדוק את עניין הקעקוע ההוא שרדף אותה, שיגע אותה לחלוטין. האובססיה הזו לא הרפתה. בתוך השקט של המשרד, קולו החלק והמחוספס הדהד בראשה פעם נוספת, כאילו הוא עומד ממש מאחוריה: "איחרת וזה ממש לא מקובל עלי". הגוף שלה הגיב מיד, כמו פקודה ישירה. גל של חום שטף את בטנה התחתונה, מכווץ את שריריה. היא מצאה את עצמה מתחילה לתכנן את החיבור הבא שלה למכונה, את הפעם הבאה שבה תתמסר לפרוטוקול הפרטי שלה, כשהפחד מהאיבוד המוחלט של השליטה והעוררות הקיצונית מתערבבים זה בזה לכדי תרכובת ממכרת. היא לא יכלה לחכות. המציצנות של הדקות האחרונות, השילוב של היצרים האסורים של איתמר ורננה, סובבו לה את הראש. אליס עצמה את עיניה בחוזקה. היא דמיינה את הסצנה במקלחות הבסיס של איתמר, החליפה את הדמויות, הכניסה את עצמה לשם, תחת ידיו המכתיבות והנוקשות של הגבר בחליפה. ביד רועדת, היא החליקה שוב את ידה אל תוך תחתוניה הספוגים. האצבעות שלה נעו במהירות, דוחסות ומעסות באגרסיביות שטרם חוותה, נכנעות לטירוף של הרגע. היא דחפה את אצבעותיה עמוק, נעה בקצב מטורף על הכורסה, עד שהגוף שלה נמתח כולו והיא גמרה ברצף של גניחות קולניות, חסרות מעצורים, שהדהדו ונבלעו בקירות המבודדים של החדר. החושך עטף אותה, רק נשימותיה הקצובות נשמעו ברקע. החלק השני של תיק 1002 – רננה ואיתמר יעלה במהלך השבוע.