פנטזיומטר – פרק 3

שלושה ימים יכולים להיות נצח. ריח הקפה השחור בקליניקה של אליס כבר מזמן התחלף בריח העמום של המזגן הפועל, אבל המתח שרבץ בחדר מרגע שהדלת נפתחה היה סמיך מספיק כדי לחתוך אותו בסכין. יהודה ואילנה נכנסו פנימה. הם נראו אותו הדבר, הוא באותה חולצה מכופתרת כחולה, היא בשמלה כהה ושערה אסוף, אבל משהו ביציבה שלהם נשבר לחלוטין. לא היה זכר לריחוק הקפוא והמנומס של המפגש הקודם. עכשיו, המרחק ביניהם לא נבע מאדישות, אלא מפחד. מפחד לגעת, מפחד להביט, מפחד מהמטען המטורף שהם סחבו איתם באותו הרכב, באותה המעלית, עד לפתח החדר. הם התיישבו על כורסאות העור שמול השולחן של אליס. אילנה נשענה קדימה, מרפקיה על ברכיה, אצבעותיה שלובות בחוזקה. יהודה, לעומתה, נמרח לאחור, חזהו עולה ויורד במהירות, ידו האחת מונחת על ירכו, אצבעותיו מתופפות על המכנס בקצב עצבני, בלתי פוסק. אליס ישבה מאחורי השולחן, משקפי הראייה הדקים שלה מונחים על אפה, ומבטה הירוק נע ביניהם כמו סורק מיומן. היא הרגישה את הלב שלה מאיץ רק מלהביט בהם. המוכנות המינית שלה, המחשבות על הגבר בחליפה שהמשיכו לרדוף אותה בלילות האחרונים, הפכו אותה לרגישה לכל תנודה של חשמל בחדר. היא נאלצה לגייס כל שריר בפניה כדי לשמור על ארשת פנים מקצועית, קרירה, חסינת תקלות. "ברוכים השבים" אמרה אליס, וקולה היה הדבר היציב היחיד בחלל. היא שילבה את ידיה על השולחן, קרוב למסך הקעור השחור שנותר כבוי ומאיים. "עברו שלושה ימים מאז הפרוטוקול המבודד. אני רוצה לשמוע איך עברו עליכם הימים האלו בבית, תחת ההנחיה שלי." אילנה הרימה את עיניה בבת אחת, והמבט שלה היה כמעט פראי. "איך עברו?" היא צחקה, צחוק קצר, מחוספס, נטול כל טיפה של הומור. "ד"ר ויינברג, הבית שלנו הפך לשדה מוקשים." יהודה כחכח בגרונו, קוטע אותה, קולו נמוך וסדוק. "זה לא היה בית. זה היה כלא. עשינו בדיוק מה שאמרת. לא דיברנו על המכונה. לא אמרנו מילה אחת על מה שראינו. אבל לעזאזל, אליס… אנחנו בקושי הצלחנו לנשום באותו החדר." "תסבירו לי" רכנה אליס קדימה, עיניה ננעלות על יהודה, מבחינה בסומק הקל שהחל לטפס על צווארו. "מה קרה ברמה האישית? מה הרגשתם?" "הציפו לנו את המוח באדרנלין טהור" אמרה אילנה, גופה דרוך כמו קפיץ. "הייתי חוזרת מהעבודה, רואה אותו יושב בסלון, וכל מה שיכולתי לחשוב עליו זה התמונות שהמכונה ירתה לי לראש. הפראות הזו. רציתי לצרוח, רציתי שהוא יעשה לי משהו, אבל החוק שלך… החוק שלך מנע ממני לדבר. ישבנו לאכול ארוחת ערב, הברכיים שלנו כמעט נגעו מתחת לשולחן, והרגשתי שאני הולכת להתפוצץ מהרטיבות ומהחשמל." "וגם אני" התפרץ יהודה, פניו מתכרכמות בעירוב של בושה ותשוקה שלא הותירה לו ברירה אלא לדבר. "היינו שוכבים במיטה בלילה, גב אל גב, תחת אותה השמיכה. לא שכבנו. בקושי החלפנו מילה. אבל המבטים… כשהייתי מסתובב לרגע והעיניים שלנו היו נפגשות בחושך, הרגשתי כאילו הזרם של המכונה עדיין מחובר לי לרקות. המתח הזה… הבושה ממה שראיתי על עצמי, והידיעה שגם היא סוחבת איתה סוד באותו הגודל… זה היה עינוי. עינוי מטורף." שניהם השתתקו בבת אחת, נושמים בכבדות. האוויר בקליניקה הפך חם, ספוג בריח סמוי של הורמונים ועוררות קיצונית שעמדה לפרוץ את כל הסכרים. אילנה הכתה בכף ידה על ידית הכורסה ונעמדה על רגליה, פניה מתוחות. "אנחנו לא יכולים יותר, אליס. אנחנו לא חוזרים הביתה ככה. אנחנו חייבים לדעת מה המכונה הראתה לצד השני. אם את לא פותחת את הנתונים האלה עכשיו, אנחנו משתגעים." יהודה קם מיד אחריה, נעמד לצידה, חולצתו המכופתרת מתוחה על חזהו שעלה וירד באגרסיביות. "היא צודקת. אנחנו חייבים לדעת. תגידי לנו מה הפנטזיה שלה. מה הפנטזיה שלי. עכשיו." אליס הביטה בהם. הקונפליקט המקצועי שלה רעד בתוכה, אבל העוררות שטיפסה בבטנה התחתונה למשמע הווידויים שלהם הכריעה את הכף. המדענית שבה זיהתה את נקודת הרתיחה המדויקת של הניסוי. "שבו" אמרה אליס, וקולה הפך לסמכותי, כמעט פיקודי, גורם לשניהם לציית ולצנוח חזרה אל העור של הכורסאות. היא רכנה אל המגירה התחתונה של שולחן הנירוסטה שלה, ושלפה מתוכה קסדת סיליקון גמישה נוספת, סיביה האופטיים מנצנצים באור העמום. היא מעולם לא ניסתה את זה בשלב הניסויים. חיבור סימולטני של שני מוחות במקביל. "אנחנו לא נשבור את חוק השתיקה שלכם בדיבורים" אמרה אליס, ועיניה הירוקות ננעלו עליהם בחריפות. "אם אתם רוצים לדעת, אתם תראו את זה יחד. אני הולכת לחבר את שניכם, בו זמנית, לפרוטוקול משולב. המכונה תמזג את התדרים של התת-מודע שלכם, והפנטזיות שלכם יפגשו אחת את השנייה על המסך בזמן אמת. תעצמו עיניים." המסך הקעור שעל הקיר התחיל לרצד באור כחול, המכונה עבדה בשקט אבל הנורות בה הפעם הבהבו במהירות כפולה, כאילו היא מתאמצת לקחת את שני העולמות שלהם ולמזג אותם לעולם אחד. בשניה אחת הגוף של שניהם נדרך על כורסאות העור, אליס הסתכלה על זה בסקרנות מדעית אבל בתוך תוכה המציצנות לראות איך הפנטזיות שלהם ישתלבו פשוט שלחו גל של חשמל מהזרת שלה עד הראש. אור עמום בתוך חלל חשוך הופיע על המסך, אור נוסף הצטרף אליו מהצד השני, האורות נעים אחד לכיוון השני, מאירים לאט לאט יותר ויותר את המסך. חדר שינה סטנדרטי, מיטה גדולה עם מסגרת מתכת כבדה. נרות אדומים ושחורים דולקים בחדר. אילנה ויהודה נכנסים מבעד לדלת. הם מסתכלים בחיוך אחד על השניה. אליס כמעט ולא ממצמצת, מפחדת להפסיד משהו ממה שמוקרן על המסך. אילנה לבושה ביריות שחורות, גרביוני ירך שחורים ונעלי עקב. יהודה לבוש במכנסון בוקסר מגומי על גופו. "יש שתי אופציות, יהודה" נשמעה קולה של אילנה מהרמקולים "הדרך הקלה והדרך הקשה" היא ממשיכה ואצבע שלה נשלחת מתחת לסנטרו ולאט לאט יורדת לאורך צווארו וחזהו, שורטת אותו. "אני שלך גבירתי" יהודה אומר בלחש, מוריד את עיניו לרצפה עד שברכיו קורסות ופניו מופנות לעבר מפשעתה המגולחת. אליס מסתכלת על זה, הצורך של אילנה והצורך של יהודה משתלבים. בעוד בפנטזיה של אילנה היא הייתה הנאנסת עכשיו מתברר ששני הגברים היו צעצועים לסיפוקה. "אם תדאג לגמירות שלי כמו שצריך…" אילנה מתחילה להגיד ונעצרת ואפילו לא צריכה להמשיך, שפתיו של יהודה מנשקות את מפשעתה והיא מרימה את רגלה השמאלית על המזרן מפשקת את ירכיה בשבילו. הוא משתופף ולשונו מתחילה ללקק אותה, מפרידה את שפתיה התחתונות וחודרת פנימה, נהנה מטעם רטיבותה הפראית. היד של אליס מלטפת את פנים ירכה כאשר על המסך עכשיו יהודה שוכב על הרצפה ואילנה מאכילה אותו את הכוס שלה. היא מניעה את עצמה קדימה ואחורה ומבעד למכנסון הגומי ללא ספק יהודה זקור וקשיח. אילנה מתרוממת ממנו וניגשת לשידה, היא מסמנת לו בידה לבוא אליה והוא זוחל על ארבע לעברה. חיוך עולה על פניה של אליס כשהיא רואה את גופם נמתח על הכורסאות מפעם לפעם. הפולסים שהמכונה יורה להם לתוך המוח פשוט משפיעים על הגוף שלהם אבל הם לא מודעים לזה בכלל. אליס מביטה חזרה את מבטה למסך שעל הקיר, יהודה עם טבעת זיקפה, אילנה מרכינה אותו עם חזהו על המיטה, ישבנו מופנה החוצה לעברה, פלאג גדול ממוקם בתוך ישבנו, כף גדולה מעץ בידיה והיא מכה בישבנו "תודה גבירתי" יהודה אומר בכל פעם שכף העץ מטביעה את חותמה על עורו. במכה העשירית אילנה זורקת את כף העץ על הרצפה. "הגיע הזמן שהגבירה שלך תחווה אורגזמות" היא אומרת ומושכת אותו לשבת על כסא עץ, היא מתיישבת עם פניה אליו, רגל אחת מכל צד, מחדירה אותו לתוכה "אתה לא נוגע בי, אתה רק כלי" היא מרימה את קולה עליו ויהודה נמתח בקליניקה על כורסא העור בעוד גופה של אילנה כאילו נשפך על הכורסא שלה. היד של אליס נוגעת לא נוגעת בתחתוני התחרה הלבנים שלה כאילו נלחמת עם עצמה על המקצועיות שלה. על המסך אילנה רוכבת על יהודה רק שעכשיו היא ישובה עליו עם גבה, ישבנה משופד על איברו הקשיח. עולה ויורדת עליו באיטיות "מממ… כן… פאק" היא גונחת בקול בכל ירידה על כל אורכו. בינתיים בקליניקה ידו של יהודה מלטפת את איברו מבעד לבד בעוד ידה של אילנה חופנת שד שלה. אליס מגניבה מבט לעבר כורסאות העור, אבל מבטה חוזר ישר למסך, מפחדת לפספס משהו מהאקשן. כאשר מבטה חוזר למסך אילנה ישובה בין רגליו של יהודה, טבעת הסיליקון זרוקה על הרצפה וידה עולה ויורדת לאט לאורך איברו, מגרה אותו, מביאה אותו לעבר הקצה ונעצרת "אהה…" יהודה נאנק פעם אחרי פעם, בכל פעם שהיא מביאה אותו לקצה ונעצרת. אילנה קמה ונשכבת על גבה במרכז המיטה "תעמוד מעליי ותעשה ביד עד שתגמור לי על הכוס. חסר לך שחלק אחר ממני יתלכלך מהזרע שלך" אילנה פוקדת ויהודה קם כמו קפיץ מהכסא ומוצא את מקומו, ידו אוחזת באיברו האדום והכואב, משפשף במרץ עד הרגע המיוחל "אההההה…" הוא גונח בקול כאשר שפריצים של זרע עוזבים את כיפת איברו ונוחתים על המפשעה של אילנה אבל גם על ירכיה ובטנה. "חתיכת אפס שכמוך!" אילנה צועקת על יהודה שמוריד את ראשו. על הכורסא מעור גופו של יהודה מתכווץ ומפשעתו קופצת, זה נראה היה שהוא פשוט גמר עכשיו בתחתונים לפי תנועת היד שלו שמשכה את הבד מעלה מגופו. "תלקק את השפיך שלך ממני ותבלע יצור מסכן שכמוך" נשמע קולה הרועם של אילנה ברמקולים ואליס הפנתה במהירות את מבטה למסך, צופה ביהודה מלקק את נוזליו מגופה של אילנה וידה של אליס משפשפת את מפשעה מעל בד התחרה הלבן באגרסיביות ובמהירות עד שהיא מרגישה את הפורקן משתחרר בתוך הגוף שלה. התמונה על המסך מתחילה להטשטש מעט, המצלמה זזה מצד לצד, אליס מסתכלת על המסך המומה, לחדר נכנסת עוד דמות, רק שהדמות הזאת היא גם אילנה, היא לובשת מכנס עור שחור ומחוך שחור, לאגנה קשור סטראפ-און והיא צועדת מאחורי יהודה, משכיבה אותו על אילנה, מושכת את הפלאג ממנו החוצה ונשכבת מעליו. נורות המכונה מתחילות להבהב במהירות מטורפת, אליס לא מבינה איך זה יכול להיות 'האם יהודה משתלט על הפנטזיה או שהוא מוסיף מימד משל עצמו?' היא חושבת בראש. אילנה השניה מחדירה את הסטראפ-און לתוך ישבנו של יהודה ומתחילה לדפוק אותו חזק. גופה עולה ויורד עליו בכוח "כן… פאק… כן… תדפקי אותי אילנה" יהודה גונח בקול עד הרגע שעל המסך גופו מפרכס מעונג בעודו כלוא בסנדוויץ בין שתי האילנות. המצלמה במהירות נסוגה מהחדר והאורות האדומים משתלטים על המסך. אליס יושבת שם, תחתוניה רטובים, היא צופה בגוף של שניהם, הם עדיין עם עיניים עצומות, הגוף שלהם מפרכס קלות על הכורסאות. אחרי שלוש דקות אילנה פוקחת את עיניה ומורידה את הקסדה מעל ראשה דקה אחרי יהודה עושה כמוה רק כדי לגלות את הרטיבות הדביקה בתחתוניו. אליס מחייכת אליהם בזמן שהם אוספים את נשימתם חזרה. יהודה מתרומם על רגליו ומבקש סליחה, הוא יוצא מהחדר "נראה לי ש… ש…." אילנה מתחילה להגיד ונעצרת "אני יודעת אילנה" אליס אומרת, מונעת ממנה את הצורך להתוודות שהיא גמרה. יהודה חוזר לחדר ומתיישב חזרה על הכורסה, הוא שולח יד לעבר אילנה שאוחזת בידו. השקט שחזר לקליניקה לא היה השקט המתוח של תחילת המפגש. זה היה שקט של אחרי סערה, כזה שמותיר את האוויר סמיך מריח של זיעה, עור, ונוזלי גוף שנפרקו לתוך הבגדים. יהודה החזיק בידה של אילנה בחוזקה, אצבעותיו שלובות בשלה. שניהם נשפו נשימות ארוכות, מנסים להסדיר את הדופק. הבושה שהביאו איתם מהבית נמחקה לחלוטין, ובמקומה עלתה בעיניהם הכרה חדשה, עמוקה ומפחידה בעוצמתה. הם הביטו זה בזו, ואז הפנו את מבטם יחד לעבר אליס. העיניים שלהם היו מורחבות, כמעט מהופנטות. "הנישואים שלנו…" לחש יהודה, וקולו כבר לא היה סדוק, אלא מלא ביציבות מוזרה. "הם לא מתים, אילנה. אנחנו פשוט… היינו צריכים שפה אחרת. קיצונית יותר." "המכונה הזו…" אילנה קטעה אותו, מביטה באליס במבט חודר, כמעט מאשים מרוב תדהמה. "זה לא סתם כלי טיפולי, ד"ר ויינברג. זה משהו אחר. זה קילוף של העור עד לבשר החי. את לא מבינה מה חוללת פה." אליס בלעה את רוקה, מרגישה את פעימות הלב שלה בגרון. ידה, שהייתה מונחת על השולחן, עדיין רעדה קלות מהאורגזמה החשאית והחזקה שחוותה רק דקות ספורות קודם לכן. "הטיפול הצליח" היא אמרה, מאלצת את קולה להישמע מקצועית, למרות שהתחתונים הלחים והדביקים שלה סיפרו סיפור אחר לגמרי. "השפה הזו היא שלכם. המכונה רק נתנה לה קול. עכשיו לכו הביתה. דברו בשפה הזו." הם לא היו צריכים לשמוע זאת פעמיים. יהודה קם ומשך את אילנה אחריו. הדרך שבה הוא אחז במותניה, באגרסיביות חסרת סבלנות, והדרך שבה היא נצמדה אל חזהו, הבהירו לאליס שהם לא יחכו אפילו עד שיגיעו למיטה שלהם. הם כנראה יטרפו זה את זה כבר במושב האחורי של הרכב בחניון. בלי מילות פרידה מיותרות, הם יצאו מהחדר. דלת העץ הכבדה נטרקה אחריהם בחבטה עמומה. ואז, השקט האמיתי נחת על אליס. היא נותרה לבדה במרכז הקליניקה, וכל ההגנות המקצועיות שלה התרסקו באחת כמו מגדל קלפים. גועל עמוק הציף אותה, גועל מהמציצנות שלה, מהעובדה שהיא ניצלה את התת-מודע של המטופלים שלה כדי להביא את עצמה לפורקן על כיסא המנהלים שלה. היא הייתה המטפלת, האוטוריטה, הדוקטור והיא התנהגה כמו אחרונת הסוטות. אבל הגועל לא הצליח לכבות את האש שעדיין בערה בבטנה התחתונה. להפך, הוא רק תידלק אותה. חצי האורגזמה המהירה שחטפה מקודם לא הספיקה, הגוף שלה דרש את המנה המלאה, הפראית, הטוטאלית. התדר של המכונה עדיין רטט באוויר, והיא לא יכלה לשאת את התסכול יותר. בצעדים מהירים, כמעט מיוזעים, היא צעדה אל מכשיר הפנטזיומטר. היא לא עברה לכורסת המטופלים. היא משכה את קסדת הסיליקון השנייה, זו שעדיין שמרה על חום המוח של אילנה, וחבשה אותה על ראשה באגרסיביות. אצבעה הכתה בכפתור ההפעלה שבמקלדת. המסך הקעור אפילו לא הספיק להתרענן. התודעה של אליס נשאבה פנימה במהירות של נפילה חופשית. החדר המוכר והמפואר נפרש סביבה מיד, אבל האטמוספירה הפעם הייתה שונה. זה לא היה הנימוס המרוחק של המפגשים הקודמים. הגבר בחליפה חיכה לה שם, זקוף, חולצתו הלבנה פתוחה בשני כפתורים עליונים, ועניבתו שמוטה מעט בצד. המבט שלו, שעדיין נותר מטושטש ונטול פנים ברורות, שידר כעס מחושב, סמכות אפלה שהרעידה את כל איבריה. בלי לומר מילה, הוא צעד לעברה. ידו נשלחה קדימה, אצבעותיו נסגרו על קבוצת שיער בעורפה והוא משך את ראשה לאחור באכזריות, מאלץ אותה להביט למעלה. "איחרת וזה ממש לא מקובל עלי" הקול שלו הדהד בתוך הגולגולת שלה, נמוך, מחוספס ואגרסיבי. כל היהירות המדענית שלה נמחקה בשבריר שנייה. היא הייתה זקוקה ליד הברזל הזו שתפרק ממנה את כובד השליטה של הימים האחרונים. היא רצתה להישלח, להיות מובלת, להיגרס תחתיו. במציאות, בקליניקה, ידה של אליס כבר החליקה שוב אל מתחת לחצאיתה, אצבעותיה קורעות את בד התחתון הלח, חודרות אל תוך הרטיבות המבעבעת שלה במקצב מהיר, נואש, פראי בהרבה מקודם. על המסך, הוא דחף אותה אל שולחן הכתיבה הגדול. חפצים עפו לכל עבר, והיא נפרסה תחתיו חסרת אונים כשהוא קורע מעליה את הבגדים וחודר אליה בתנועות חזקות, עמוקות ואכזריות, שלא הותירו לה אוויר בריאות. היא גנחה, קולה נשמע חנוק בחלל הקליניקה הריק. האצבעות שלה במציאות עבדו בקצב מטורף, מייצרות גירוי קיצוני שאיים לפוצץ לה את הוורידים. המתח טיפס אל שיא שלא הכירה. האורגזמה האמיתית עמדה לקרוע אותה. ואז, שבריר שנייה לפני שהכול התפוצץ, מנורת השולחן בפנטזיה נפלה מהשולחן כתוצאה מהחבטות המהירות של גופם. זווית התאורה בחדר השתנתה לחלקיק רגע, מטילה אור חזק וישיר על זרועו הימנית של הגבר, בזמן שחולצתו נמתחה כלפי מעלה מהתנועה. שם, על החלק הפנימי של האמה, נחשף חלק קטן מקעקוע משורטט בקווים גיאומטריים שחורים, חדים. קו ישר, עבה, שנחצה במרכזו על ידי שתי נקודות מקבילות. ההכרה הכתה באליס כמו זרם חשמל ישיר ללב. היא מכירה את הקעקוע הזה. המוח שלה קפא לרגע, מנסה נואשות למקם את הציור, לשלוף אותו מאיזה זיכרון קבור בעולם האמיתי. ברחוב? באוניברסיטה? אולי מישהו מהעבר שלה? אולי… אחד המטופלים שלה? אבל הדמות שלו החליקה מבין אצבעותיה המנטליות, מסרבת להיחשף לחלוטין. הבלבול המטורף והמסתוריות שנחשפו בשבריר השנייה הזה התערבבו יחד עם הגירוי הקיצוני של גופה. האורגזמה הכתה בה בעוצמה שלא חוותה מעולם, גל אלים, כמעט מכאיב, של עונג טהור שגרם לגבה להתקשת בקשת מוחלטת על כיסא המנהלים. היא צעקה, קול חנוק שנבלע בקירות האקוסטיים של החדר, בזמן שידה הרטובה קופאת על מפשעתה וגופה רועד בפרכוסים ארוכים של פורקן ותסכול. כשהמסך החשיך, אליס נותרה לשבת באור העמום של הקליניקה, נשימתה קרועה, הלב שלה דופק בגרון והדם הולם ברקותיה. העונג עדיין פעם בין ירכיה, אבל העיניים הירוקות שלה היו פעורות לרווחה בחושך, מלאות בבהלה מוחלטת. הוא לא היה סתם יציר דמיון של המכונה. הוא היה מישהו אמיתי. מישהו שנמצא שם בחוץ, בעולם שלה. ועכשיו… הכדור עובר אליכם! ​הסיפור הזה הוא סיפור אינטראקטיבי שבו אתם קובעים לאן העלילה הולכת! הוא נכתב ומפורסם באופן בלעדי כאן באתר. ​איך זה עובד? כל טיפול בקליניקה בנוי בפורמט של שני פרקים נפרדים. ​מתי ממשיכים? בכל פעם שהפרק השני של הטיפול יגיע ל-4,000 צפיות, ייבחר התרחיש הבא והסיפור יתקדם. (שימו לב: הצעות שנשלחו בפרקים קודמים עדיין נשמרות כאופציות!) ​ד"ר אליס ויינברג מחכה לזוג, לגבר, או לאישה הבאים שיפתחו את דלת הקליניקה… והפעם, עם קעקוע מסתורי בראש, היא תסרוק את הידיים של כל מי שנכנס. ​אבל מי הם יהיו? אתם קובעים! ​ספרו לי בתגובות: מהן ההצעות שלכם לזוג או למטופל הבא שיעלו על כורסת העור? תנו לי השראה לגבי הפנטזיות, הקשר או המורכבות שלהם – ויחד נבנה את פרקים 4 ו-5!