ליל ט"ו באב

162 קראו את הסיפור אגדה שהיתה באמת… הירח המלא של חודש אב היה תלוי בשמי שילה כצלחת כסף טהור, מטיל אור בהיר על הכרמים המשתרעים עד קצה האופק. היה זה ליל חג, ליל ט"ו באב, שבו בנות ישראל,  יוצאות לחולל בכרמים בכלי לבן שאולים. האוויר היה רווי בניחוחות משכרים של אדמה חמה שעברה את להט היום, עסיס ענבים בשלים הממתינים לבוצרים, ובושם מור ולבונה שנישא ברוח הקלה. מרחוק, מבעד לשורות הגפנים המסודרות והעמוסות, עלה קול עמום ופועם של תופים ומחולות, מלווה בצחוק מצלצל ובשירת העלמות המרקדות ומזמרות: "בחור, שא עיניך וראה, מה אתה בורר לך". בין צללי הגפנים עמד יהואחז, נסתר כמעט לחלוטין מן העין. בן שלוש ועשרים שנה היה. כורם ורועה צאן מיושבי ההר, שגופו החסון עובד וחושל על ידי עבודה קשה תחת השמש הקופחת. כתפיו רחבות כארזים, עורו שזוף וצרוב שמש, ידיו – ידיים גדולות ומחוספסות, מכוסות יבלות של עמל, אך ניחנו בעדינות מפתיעה כשידעו לטפל בשתיל רך או בטלה שאבד מן העדר. עיניו, כצבע הענבר הכהה והעמוק, היו חדות כעיני הנשר, פקוחות לרווחה אל תוך החשכה. הוא לא בא אל הכרמים הלילה כדי להתבונן בהמון החוגג, ואף לא כדי לברור לו אישה מן המעגלים כדרך הבחורים; הוא בא לכאן בעקבות אחת ויחידה, אשר נפשו נקשרה בנפשה מזה ימים רבים. מבטו שוטט על פני המעגלים המסתחררים, בין השמלות הלבנות המרצדות לאור לשונות האש של מדורת החג, עד שננעל עליה.  אביגיל. היא הייתה בת אחת ועשרים שנה, אורגת במקצועה, ידועה בכל הסביבה בזכות חוטי הפשתן והצמר הדקים והמושלמים שיצאו תחת ידיה האמונות וחוטי רקמה המעטרים את בגדי נכבדי העם. אך הלילה, לא הייתה בה שום קפדנות של אומנית המדקדקת בחוטיה. תלתליה הכהים והפראיים השתחררו מהקשר שאסף אותם ביום, גולשים במפל של חושך על פני שמלת הפשתן הלבנה והפשוטה שעטתה. עורה זהר באור הירח כספיר טהור. היא חוללה בחן טבעי, בתנועות עגולות, עמוקות ומדודות, כאילו רגליה היחפות שואבות כוח ותשוקה ישירות מרגבי האדמה הטובה. על פרק כף ידה הימנית נח צמיד עדין עשוי חוטי כסף שזורים, מעשה ידיה להתפאר, המחזיר ניצוצות קטנים אל עבר חשכת הלילה בכל תנועה של ידה. יהואחז נשם עמוק, מרגיש כיצד פעימות ליבו מסתנכרנות עם קצב התופים הרחוקים. חודשים ארוכים שהוא צופה בה מרחוק, נוצר את דמותה בלבו. היו אלה חודשים של חילופי מבטים חטופים ליד באר המים בשעות הערביים, של מילים בודדות ונבוכות שנאמרו בשעת צהריים חמה כשיצאה אל השוק ועברה ליד חלקת הכרם שלו. הכימיה ביניהם הייתה כאש תת-קרקעית, רוחשת מתחת לפני השטח, ניזונה משתיקות ארוכות, מציפייה דרוכה וממתח שהלך ונבנה יום אחר יום, עד שהפך כמעט בלתי נסבל בבשרם. היתה זו כמיהה לחיבור עמוק של שתי נשמות החשות כי מצאו את משענתן. במרכז המעגל נעצרה אביגיל לרגע קט. חום הריקוד הציף את פניה, זיעה דקה ומבריקה עיטרה את מצחה וגופה, גורמת לבד הפשתן להיצמד אל עורה. היא הרימה את עיניה החומות, עיניים שהכילו חוכמה לצד אש נעורים יוקדת, והביטה אל עבר החשכה, אל בין חרכי הגפנים. היא לא ראתה אותו בעיניה, אך היא הרגישה את נוכחותו בכל רמ"ח איבריה. תחושה פרימיטיבית, עזה ומחשמלת, חלפה לאורך עמוד השדרה. היא ידעה כי המבט שלו מוחשי כמו מגע פיזי, מחמם את עורה מבעד לבד הפשתן הדק. בלי לומר מילה לחברותיה הרוקדות, ניתקה אביגיל ממעגל המחול ופסעה החוצה, מתרחקת ממוקד האור, הרעש וההמון, ונכנסת אל תוך שורות הגפנים החשוכות, מחפשת אוויר לנשימה, או אולי, בתת-מודע, מחפשת את מקור המבט ששרף את עורה. יהואחז לא היסס. הוא נע בתוך הצללים כרוח חרישית, צעדיו קלים ואינם נשמעים על האדמה, עוקב אחריה במרחק בטוח, כשהציפייה בתוכו הולכת ונמתחת כקשת דרוכה. ככל שאביגיל העמיקה אל תוך סבך הכרם, קולות התופים והשירה הלכו והתעמעמו, מפנים את מקומם לסימפוניה האינטימית של הלילה – צרצור צרצרים, רשרוש עלי הגפן ברוח הלילית הקלה, והקול הכבד והקצבי של נשימותיה שלה. האוויר, בין השורות, היה קריר יותר אך גופה עדיין בער מחום הריקוד והציפייה. היא נעצרה בפיסת אדמה קטנה ונסתרת, מוקפת מכל עבר בקירות ירוקים של גפנים עמוסות פרי סמדר. הירח המלא מצא פתח מבעד לסבך העלים והטיל עליה זרקור כסוף. היא סגרה את עיניה, מטה את ראשה לאחור ונותנת לרוח הליל לצנן את פניה. היא שמעה צעד, כבד ומכוון, שמחץ עלה גפן יבש מאחוריה. אביגיל הסתובבה לאט, נשימתה נעתקה. יהואחז עמד שם, במרחק פסיעות בודדות ממנה. הוא יצא מן הצללים אל תוך האור החלקי, והמתח שניזון מחודשים של ריחוק ותשוקה עצורה התפרץ אל תוך החלל המצומצם ביניהם. אף אחד מהם לא דיבר. המילים היו מיותרות ברגע שבו האוויר עצמו נראה כרוטט במתח. אביגיל בחנה את פניו; עיניו נוצצות, אישוניו מורחבים, בולעים את האור שמסביב. חזהו עלה וירד בקצב מהיר, ונשימותיו היו קצרות ומהירות. היא הרגישה את ליבה מכה בעוצמה. פעימות שהחרישו את אוזניה. חום גופה, שחשבה שהתקרר בצינת הליל, חזר לבעור בעוצמה כפולה, מפיץ ניחוח עדין של בושם האפרסמון. יהואחז פסע צעד נוסף לעברה, אטי ומדוד. המרחק ביניהם הצטמצם, וחושיה הוצפו לחלוטין. היא יכלה להריח אותו עכשיו – תערובת גברית, מחוספסת ומשכרת של אדמת טרשים, עלי גפן מעוכים. ריח נעים של גוף שחי ועובד תחת כיפת השמיים. הוא, מצידו, שאף את ריחה אל קירבו – ריח מתוק של פריחה לילית, והניחוח הייחודי הנשי של עורה. "ידעתי שתבואי לכאן," קולו היה נמוך, צרוד מעט, כמעט לחישה שנבלעה ברוח הליל. "ידעתי שאתה שם," השיבה, קולה רועד קלות, חושף את הסערה שמתחוללת בתוכה פנימה. הוא שלח את ידו קדימה, בתנועה איטית, מהססת מעט, כאילו הוא חושש שאם ינוע מהר מדי היא תיבהל ותברח. אצבעותיו המחוספסות כוונו אל פרק כף ידה. הרגע שבו עור פגש עור היה כמו מכת ברק. אגודלו החליק על פני צמיד הכסף הקר, ואז עבר אל העור הרך והדק של פרק ידה. הניגוד בין חספוס ידו לבין רכות עורה העביר צמרמורת עזה לאורך זרועה, מציתה אש קטנה בכל מקום שבו נגע. אביגיל פלטה אנקה חרישית, חצי-נשימה שנתקעה בגרונה. היא לא נרתעה לאחור; להפך, גופה נטה באופן טבעי לעברו. המגע הקטן הזה פרץ את כל הסכרים. התשוקה שהייתה אצורה בו חודשים ארוכים השתחררה, מהולה ברגש עמוק ובהכרה שזו האישה שחיפשה נפשו. הוא פסע את הפסיעה האחרונה שנותרה ביניהם, מבטל את המרחק לחלוטין. גופו הגדול עטף אותה. ידו השנייה עלתה באיטיות, אצבעותיו גולשות לאורך זרועה החשופה, מעבירות זרמים אל גופה. הוא הגיע אל כתפה, ואחת מהכתפיות של שמלת הפשתן החליקה מעט מטה, חושפת עורה הלבן. ידו החליקה במעלה צווארה, כף ידו הגדולה והחמה מערסלת את עורפה, אצבעותיו מסתבכות בעדינות בתוך סבך תלתליה השחורים. "אביגיל," לחש את שמה כמו תפילת זך. כשהשפתיים שלהם נפגשו לבסוף, העולם שמחוץ לכרם חדל מלהתקיים. זה התחיל כרפרוף עדין, חקירה מהוססת. שפתיו נעו על שפתיה הרכות, טועמות את המתיקות שלה.  החיבור הרגשי ביניהם לא אפשר למגע להישאר שטחי לאורך זמן; הלהבה הקטנה הפכה בן רגע לאש משתוללת. בעוד לשונותיהם משתרבובת בתוך פיהם, זרועו של יהואחז מקיפה את מותניה ומושכת אותה בחוזקה אל חיקו. אביגיל נצמדה אליו, מרגישה את קווי המתאר הנוקשים של גופו מבעד לבד הדק של שמלתה. ידיה הקטנות נצמדו אל חזהו הרחב, מרגישות את פעימות ליבו ההולמות כפטיש נגד כפות ידיה, ומשם החליקו אל כתפיו, נאחזות בו כאילו היה העוגן היחיד שלה בסערה. הנשיקה העמיקה, הופכת תובענית יותר, לשונותיהם מתענגות זו על זו בחושניות. נשימותיהם התקצרו והתמזגו. הוא ניתק את שפתיו משלה רק כדי לנשום, שפתיו נודדות אל קו הלסת שלה, ממטירות נשיקות רותחות לאורך צווארה החשוף. בכל מקום שבו שפתיו נגעו, העור שלה בער. אצבעותיה של אביגיל ננעצו בגבו, מושכות אותו קרוב יותר, מסרבות לאפשר לשום מרחק להיווצר ביניהם מחדש. בידיים רועדות אך נחושות, החל יהואחז להסיר את שמלת הפשתן הלבנה מעל גופה של אביגיל. הבד הדק החליק מטה ברשרוש קל, חושף את קימורי גופה הערום תחת קרני הלבנה – שדיה העגולים והזקופים, שפטמותיהם התקשו למגע האוויר הקריר, מותניה הצרות המתרחבות אל ירכיה המלאות. אביגיל פלטה גניחה קטועה, ידיה נשלחו ברצון משלהן אל אבנטו של יהואחז, מתירות את בגדיו עד שנותר חשוף לפניה. זיכרותו הזקור, החם והנוקשה, נלחץ אל בטנה הרכה, מעביר בה גלי חום אדירים ומעורר בה כמיהה עזה למילוי. הוא השכיב אותה בעדינות על מצע עלי הגפן ואדמה תחוחה וחמה. ירד אל בין ברכיה, ידיו הגדולות מלטפות את ירכיה הפנימיות, הרכות, גולשות מעלה אל  מפשעתה. אצבעותיו מצאו את שפתי פותה הנפוחות והלחות ממיצי אהבה. הוא החליק את אצבעו פנימה, אל תוך נרתיקה הצר והחם, מעסה, באגודלו את כפתור העונג בתנועות מעגליות וקצביות שגרמו לה להקשית את גבה באנחת עונג עמוקה. היא אחזה בשערו, מושכת אותו אליה, בעוד פיה מחפש את פיו לנשיקה רטובה וסוערת. בעודם שקועים זה בזו, בתוך מעגל התשוקה הסגור שלהם, רשרוש קל נשמע מהגפנים הסמוכות. צללית לבנה ועדינה הופיעה בין הענפים. זו הייתה תרצה, בת שתיים ועשרים שנה, חברתה הקרובה של אביגיל ובת לווייתה לריקודים. תרצה, שגופה היה תמיר ומלא חן, ועיניה הירוקות הקרינו תמיד שובבות חכמה, עקבה אחרי אביגיל כשראתה אותה ניתקת מן המעגל. היא לא ציפתה למצוא את המראה הזה… תרצה נעצרה, נשימתה נעתקה למראה השניים המתעלסים באור הירח. היא ראתה את גופה העירום של אביגיל, את גבו הרחב של יהואחז הנע מעליה, ומשהו מדגדג החל לטפס במעלה ירכיה שלה. במקום לסגת היא צעדה קדימה, נגלית לעיניהם. שמלתה הלבנה כבר הייתה שמוטה למחצה, חושפת כתף אחת חלקה ושד עגול ורך. אביגיל פקחה את עיניה וראתה את תרצה עומדת שם. מופתעת, מחייכת! היתה ביניהן הבנה עמוקה ושיתוף – זהו ליל ט"ו באב – ליל האהבה והחופש שבו אין עבירה, אלא חיבור יצרי טהור. אביגיל שלחה יד קדימה, בתנועה המזמינה להצטרף… יהואחז הרגיש בתנועה, הפנה את ראשו, ועיניו הענבריות פגשו בעיניה הירוקות והיוקדות של תרצה. הצירוף החדש רק הגביר את האש. מותח את הגבול מעבר לכל מה שהכירו. תרצה השילה את שמלתה לחלוטין, עומדת ערומה כליל תחת הירח המלא. גופה היה חטוב, שדיה מלאים ופטמותיהן כהות וזקופות. היא כרעה ברך לצד יהואחז. אביגיל משכה את תרצה אליה, ושפתיהן של השתיים נפגשו בנשיקה רכה וחושנית, לשונותיהן מתפתלות זו בזו. יהואחז, קירב את פיו אל שדיה של תרצה, יונק את פטמתה הזקופה ומעסה את השד השני בידו, בעוד ידו השנייה ממשיכה לחקור את נרתיקה הרטוב והחם של אביגיל. תרצה פלטה גניחה חרישית, נעמדה מעל אביגיל, רגליה נפתחו מעצמן מול פניו של יהואחז. הוא שלח את לשונו קדימה, מלקק ומנשק את פותה הלח של תרצה, טועם את נקטר הנעורים שלה, בעוד אצבעותיו חודרות עמוק יותר אל תוך אביגיל, שתי הנשים נאנקו יחד, גופן מתנועע בקצב אחיד של עונג טהור, חשות את החיבור הפיזי והרגשי העמוק הזורם ביניהן לבין הגבר שאיתן. אביגיל, שלא יכלה לשאת עוד את הציפייה המפעמת בה, משכה את יהואחז אליה, מכוונת את זכרותו אל פתח נרתיקה. בדחיפה אחת עמוקה וחזקה, הוא חדר לתוכה כולו. נרתיקה הצר חבק את האיבר החם בחוזקה, וכל גופה רעד, חשה כיצד הוא ממלא אותה עד תום. תרצה התיישבה מעל פניו של יהואחז, מכוונת את פותה אל שפתיו ולשונו, בעוד ידיה אוחזות בכתפיו הרחבות, נעה בקצב מטורף ויציב יחד עם תנועותיו בתוך אביגיל. הקצב הלך והתגבר, הופך לסערה פראית של בשרים. הגפנים סביבם נראו כרוקדות לקצב הנשימות הקטועות, הגניחות הפרועות והחיכוך הרטוב והחם של גוף בגוף. יהואחז נע בתוך אביגיל בתנועות הולכות ומתגברות, מרגיש כיצד כל דחיפה מביאה אותם קרוב יותר אל הקצה, בעוד לשונו מעניקה לתרצה עונג צרוף ומסחרר. שתי הנשים, גופן רוטט מצמרמורות עזות. הרגע הגדול הגיע כמו סופה מן המדבר. תרצה רעדה כולה, נרתיקה התכווץ סביב פיו ולשונו של יהואחז בגלי אורגזמה חזקים שהוציאו מגרונה צעקה אל השמיים. מיד אחריה, יהואחז דחף דחיפה אחרונה, עמוקה מכולן, אל תוך אביגיל, וזרם חם נפלט אל עומק רחמה, בדיוק כשהיא חוותה את שיאה, גופה מתכווץ סביבו בחוזקה, מותניה עולות ויורדות ברעד בלתי נשלט, כמעיין המתגבר של עונג וחיבור מוחלט. לאט לאט השקט חזר לכרם, עמוק ומלא יותר משהיה קודם, כשהלבנה מתחילה לנטות לעבר המערב. השלושה שכבו שם יחד, מיוזעים ורפויים, נשימותיהם נרגעות לאיטן בתוך השקט המוחלט של הכרם. גופיהם היו שזורים זה בזה ללא הפרד – ידיים מחוספסות על ירכיים חלקות, שדיים רכים נלחצים אל חזה רחב, ושערות כהות ובהירות מתערבבות על האדמה הלחה שספגה את טל הלילה. אור הירח המשיך להאיר אותם ברוך, מפסל את קווי המתאר של גופיהם הערומים והנינוחים, עדות חרישית לליל ט"ו באב שלא יישכח, לילה שבו נשברו כל הגבולות והאהבה מצאה את ביטויה הטהור ביותר תחת שמי שילה. חג שמח!