ריצת לילה

חשוב להדגיש כי הסיפור אינו אמיתי אך נכתב בהשארת התקופה שעברנו.   היה זה אמצ"ש. החלטתי לצאת לריצה ליד הבית. השעה הייתה כבר אחריי 23:00 כשהגעתי לכביש הארוך והבלתי נגמר. פה ושם רצו אנשים על המדרכה. התחלתי לרוץ גם אני גומע קילומטר אחרי קילומטר, מרגיש איך הזיעה שוטפת אותי. אחת לכמה דקות רעש מכוניות ומשאיות חתכו את השקט. הרגשתי את העייפות משתלטת והחלטתי שמספיק להיום. 150 מטר מולי ראיתי ספסל שרק מחכה שישבו עליו. האטתי את הקצב, עברתי לריצה קלה ואז להליכה והתיישבתי על הספסל. עברתי למתיחות בזמן שאני מסדיר את הדופק, בדקתי את האפליקציית ריצה וחייכתי לעצמי. שוב עמדתי ביעד. זאת כבר תקופה שאני מקפיד על חזרה לכושר אחריי הרבה זמן שלא.. הסבבים בין המלחמות עשו את שלהם וההזנחה לא איחרה להגיע. צ'יטים בלילה וישיבה מרובה במשרד. עד שהחלטתי שדי. באופן טבעי הגוף שלי חזר לעצמו, גם בסיבולת וגם בנראות וזה עודד אותי להמשיך. המשכתי לשקוע בטלפון כשהאוזניות עדיין מנגנות ליל נאס ודוג'ה קאט באוזניים. אני מת על המוזיקה הזאת. גללתי רילסים של חתיכים באינסטגרם, מדי פעם עוצר ומגדיל מסך. בוהה בריבועים המושלמים שלהם. חלקן היו חצופים ממש ויצאו מתוך בריכה כשגופן מבריק ממים. הנחש שלי התעורר במכנס ספורט הקצר שלבשתי, ליטפתי אותו מבלי משים לב. המשכתי לגלול. השעה הייתה כבר 00:30, היה נדמה לי ששמעתי קול. מישהו מדבר אליי. הרמתי את הראש. נער מזיע עם כיפה לראשו עמד מולי. שפתיו נעו בשאלה. הסרתי את האוזניות. "מה, גבר?", שאלתי. "אני יכול לשבת?", שאל. זזתי לקצה הספסל והוא התיישב. "תודה", הוא ענה. חייכתי והכנסתי את האוזניות לכיס. האינסטגרם יחכה. בהיתי בו. הוא היה חתיך! נראה קצת לפני גיוס. מראהו היה שזוף. פניו חלקות, למעט התחלה של שפם דק וכתם לידה קטן מעטר את לחיו הימנית. הוא הזיע כולו. גופו הבריק מעמודי התאורה שעמדו בצדדים. הוא לא הסריח ממש. כנראה שהקפיד על דאודורנט. זרועותיו היו שריריות והוא היה רזה אך חטוב. רגליו שעירות במידה. מושלם. הוא החזיר לי מבט שואל. "מתאמן לצבא?", שאלתי. מקפיד על קול יציב. "כן. חייבים. רץ פה שלוש פעמים בשבוע", אמר וחייך בעייפות. "בן כמה אתה?", המשכתי בריאיון הלילי הזה. "19. אני עכשיו במכינה. מתגייס עוד חצי שנה.." "אתה יודע לאן?". "לא, אבל אני מכוון ליום גיבוש סיירות." "תותח!", פרגנתי בחיוך. "תודה", הוא הסמיק בחיוך ביישני. "מה איתך? מה עושה בחיים?", התעניין מתוך נימוס. "הייטק כמו כולם. סתם משעמם.." עניתי. "נשוי?", שאל. "לא. למה זה רלוונטי?", שאלתי בחיוך. "סתם.", הוא השיב בחיוך. "בן כמה אתה"? "30", עניתי קצרות. הוא היה מופתע. "וואלה! לא נראה..", מלמל בהערכה. "למה כמה היית נותן לי?", שאלתי מחייך ובקול מתגרה. "אממ 24", ענה אחרי רגע. "פצצה. לקחתי. תודה.." שתיקה. החלטתי לקחת את השיחה צעד נוסף קדימה. "ומה איתך? יש בת זוג?..", שאלתי בחיוך. "לא.. אין", הוא ענה בחיוך נבוך. חמוד. "איך יכול להיות? לא הגיוני לי..", המשכתי להחמיא. הוא משך בכתפיו. "כל דבר בעיתו, נראה לי.." ענה קצרות. שתיקה נוספת. הסתכלנו אחד על השני. "טוב, אני אזוז..", אמר וקם. הושטתי את ידי. הוא לחץ אותה. "איך השם?", שאלתי. "עומר". "איתמר". "נעים להכיר". "נעים לי מאוד", עניתי בחיוך. שחררנו ידיים. "לאיזה כיוון אתה הולך?", התעניינתי. הוא הצביע לכיוון כללי. הנהנתי. "זה גם ככה עובר ליד הבית שלי. בוא אני אלווה אותך..", הצעתי. הוא הסכים. סידרתי את הזין במכנס וקמתי. התחלנו לצעוד. ממשיכים להתעניין אחד בשני. הגוף שלו פלט חום נעים. רציתי פשוט לחבק אותו. כעבור כמה דקות עברנו ליד פארק משחקים שומם. המשכתי לצעוד תוך כדי שאני מדבר. באינסטינקט סובבתי את הראש שמאלה. עומר נעלם. הוא התחיל לרדת לשכיבות שמיכה על רצפת הגומי. "עומר ממש מאוחר, אני לא בטוח עד כמה זה נכון להתאמן בשעות האלה במקום ללכת לישון.." "שטויות.. הכל טוב. אני עושה את זה כבר קבוע..", הוא ענה בין ההתנשפויות. מקפיד על טווח תנועה מלא. מחליף בין מנחים שונים של אותו תרגיל. הבחור סוס. אחרי מס' סטים, עומר נפרד מהחולצה ואני הייתי צריך להתעשת מהר מהמראה הזה כי עכשיו הוא נשכב על הגב וביקש ממני להחזיק לו את הרגליים בזמן שהוא עושה כפיפות בטן. אחזתי ברקסוליו. לרגלייו היו נעלי נייק שחורות. גרביים לבנות בצבצו מתוכן. דמיינתי איך אני מפשיל אותן מרגליו באיטיות ומסניף אותן עד שהאף שלי נופל. על הזין שלי הריח. ספרתי לו עליות בזמן שאני מביט בגוף שלו. מרפקיו היו מושטים לכיווני וידיו אחזו בקצות אוזניו. שיערות בית שחיו היו רבות והצביעו עליי. מתגרות. זקיקי שערות עטרו את פטמותיו. קו דקיק של שיער ירד מהטבור החמוד שלו ונעלם במכנס. שאר גופו היה חלק. זיעה שטפה אותו מהצוואר ומטה. הריבועים שלו הבריקו ונראו כמו כרית נוחה ומזמינה. כל 30 עליות עומר נשכב חזרה על הארץ, נח כחצי דקה ועולה שוב. שערות רגליו מזמינות אותי להעביר את לשוני לאורכן. בלעתי רוק והתכוננתי להמשיך לספור למקצה הבא. עומר עלה שוב וחזרתי לספור. הלילה היה חם. הרגשתי איך הזיעה שוטפת את עורפי וצווארי. עומר שם לב לזה. "תוריד חולצה", הוא זרק. כאילו זה עניין פעוט. ובשבילו זה באמת היה כך. אבל לא בשבילי. עוד לא הגעתי לשלב הזה. בטח לא אחריי כל הארוחות שחיתות שהכנתי לעצמי בלילות. על התחלה של ריבועים אין בכלל מה לדבר. יש לי עוד עבודה לעשות. "לא, הכל טוב. לא צריך..", אמרתי והמשכתי לספור. עומר משך בכתפיו והמשיך באימון בטן. "מה איתך? לא מתאמן"?, שאל תוך כדי התנשפויות. "אני סיימתי להיום.. 27, 28, 29, 30…" סיימתי לספור ועומר שוב נשכב על הארץ. הבטתי בו. הוא החזיר מבט. "אני יכול לתת לך טיפ?", שאלתי. הוא הנהן. "תנסה פחות לדבר במהלך האימון, זה סתם הורס לך..". עומר נראה משועשע. "אתה רומז שאני חופר שאני אבין..?" "קצת, כן.." צחקתי. "מניאק.." הוא מלמל וצחק. הסתכלתי עליו מופתע. "דתי ומקלל.. יפה.." אמרתי. "מה יש לך זאת לא קללה. מניאק זה מטורף, אבל זה סתם הפך לסלנג.." "יאללה, סט אחרון ונזוז? כבר ממש מאוחר.." קטעתי אותו והסתכלתי סביב על הפארק הענק והריק. רק שנינו היינו שם. "כן יאללה", הוא אמר ועלה לסט אחרון. איפשהו באמצע איבדתי את הריכוז והספירה. הילד הזה משגע אותי.  הצעתי לספור שוב מהתחלה. עומר סירב. "די, אני גמור".. הוא נאנק וחזר לשכב על הרצפה. ידיי עדיין אחזו בקרסוליו. הבטנו אחד בשני. כשראה שאני לא מתכוון להזיז את ראשי הוא נתן בי מבט מוזר. שפתיו התעקלו לחצי חיוך. "מה?" שאל. "כלום. אתה מהמם." עניתי.  הסתכלתי היישר אל עיניו החומות. הוא נהיה נבוך וזז מעט באי נוחות. "זה הרגע. לא יהיה יותר.." חשבתי לעצמי. "אני יכול לנשק אותך?" לחשתי. הוא הביט בי מופתע. לא היה מוכן לזה. נראה היה שהוא מחפש את המילים. לבסוף הוא רק נתן חצי הנהון. ידיי עלו במעלה רגליו. רכנתי לעברו ונשקתי לשפתיו הבשרניות. עומר לא שיתף פעולה. הוא היה קצת בהלם. התנתקתי ממנו. "אתה בסדר?", שאלתי. הוא הנהן. "כן. פשוט אף אחד לא יודע שאני.." הוא נתקע. "שאתה מה?", עודדתי אותו להמשיך בחיוך מרגיע. "שאני..", הוא התחיל לומר. צלצול טלפון קטע אותו. הוא שלף את האייפון מהכיס וענה. הספקתי לראות את השם "אמא" עם לב מופיע על המסך. "איפה אתה?", הצלחתי לשמוע אותה שואלת מעט בדאגה. "עצרתי להתאמן, עוד מעט מסיים ובא..", הוא ענה, הקשיב לה עוד רגע וניתק. "קצר אתה", הערתי בחיוך. "כן, היא חופרת שתהיה בריאה. דואגת כל הזמן..", השיב בחיוך. "אמא זה אמא", אמרתי. "לגמרי. בגלל זה אני לא מספר לה.." אמר. הסתכלתי עליו במבט שואל. "אני נמשך לבנים ולבנות. הייתה לי התנסות עם ידידה מהסניף. אח"כ החלטתי שאני אשמור נגיעה כי זה הרגיש לי מהר מדי והיא הבינה אבל יש מצב שהיא חושדת. אתה יודע?", שאל במבוכה. "למה אתה חושב?", הקשיתי. "כי היא ראתה שאני מסתכל שניה יותר על כמה חבר'ה בסניף אז..", הוא לא המשיך ואני הבנתי. בטח שהבנתי. היה בזה קצת משהו עצוב אני חייב להודות. משהו בגיל הזה, באי וודאות, בסביבה, במסגרות, בחברים, הגיוס שהולך וקרב. כל זה מלחיץ ומבלבל. אצלי לפחות זה היה יותר קל מסיבות מובנות. ליטפתי אותו ברגליו. עומר עדיין היה שכוב על הרצפה. הוא הביט סביב. "רוצה שנעלה לשם?", שאל בקול מעט רועד והצביע על מתקן מגלשות הסללום. סובבתי את ראשי. זה היה נראה מספיק אטום וחשוך שלא יראו אותנו. הנהנתי והושטתי אליו את ידי. הוא אחז בה ועזרתי לו לקום. עומר הביט סביבו שוב בחשש. לא היה כלב מלבדנו. הוא הניח את החולצה על הכתף והתקדמנו לכיוון המגלשות. נכנסנו פנימה אל המתקן, עלינו במדרגות עד למעלה והתיישבנו על דרגש אליו היו מחוברות שני מגלשות. "רק שלא ניפול פנימה זה מה שחסר לי".. אמר עומר ושנינו נקרענו בלי יכולת להפסיק. מהצחוק נשכבנו על הרצפה ובאמת הרגשתי איך לוע המגלשה מנסה לשאוב אותי פנימה. עברתי לישיבה והרמתי את עומר שגם הוא היה בסכנת נפילה.  "Be carful what you wish for…” אמרתי ואחזתי בכתף שלו. הוא הרצין והפסיק לצחוק. החיוך הממיס שגרם לעיניים שלו לנצנץ נשאר שם. רכנתי אליו. הוא פתח מעט את הפה. התנשקנו. שמחתי שבניגוד למקודם עכשיו הוא אפשר לי. אחזתי בלחיו בעדינות והמשכנו להתנשק. המשכתי ללטף אותו בעורף ובשכמות. הגוף שלו היה רותח! הזיעה שלו דבקה בי והחולצה שלי נרטבה. "תוריד אותה", הוא אמר ופתח עיניים. "לא עזוב.. אני מעדיף ככה..", אמרתי וניסיתי לחזור ולנשק אותו. הוא עצר בעדי. "תוריד אותה", הטון שלו היה החלטי. הוא הביט בי. החזרתי מבט. כעבור רגע החלטתי להרים אותה. הוא עזר לי. היה משחרר להיפטר מהחתיכת בד הזאת. מהעכבות. מהחשש. מלהיחשף. הוא בחן את גופי. "לא כזה נורא. יש עוד עבודה חחח.."  "מניאק", צחקתי והחזרתי לו על מקודם. חזרנו להתנשק. עומר התחיל להשתעשע ולהוציא לשון. תפסתי אותה בלשוני. מלקקים ושואבים אחד את השני. אצבעותיי צבטו ומוללו את פטמותיו. הוא התנשם לתוכי. טיפות זיעה זחלו להן לכיוון הפופיק שלו. השכבתי אותו על הדרגש והעברתי את לשוני מצווארו הרטוב ועד למכנס ספורט הדק שהוא לבש. הוא גנח חרישית, ידו מונחת על ראשי. מכוונת אותי למקום הנכסף. פשטתי אותו מהמכנס והתחתונים המיוזעים שלבש ובלעתי את איברו החמוד. הכלי שלו היה ממוצע וסבבה לגמרי. היה כיף למצוץ אותו. למצוץ בולבול של דתי. לבצע בו מעשה אסור. להיות הראשון שלו. בפי היה טעם של שתן וזיעה אך זה לא הפריע לי. הלשון שלי ליקקה וליטפה אותו, והפה שלי היה כמו בור יניקה. מדי פעם עומר קפץ בתנועות לא רצוניות. על פניו מבט המום. הוא לא ידע שנפל על מקצוען. נהניתי מלעשות לו טוב, לשמוע אותו גונח. לאט לאט הגניחות התגברו והיו תכופות יותר ויותר. גופו רעד, עיניו היו עצומות. "איתמר אני עומד לגמור.. די תפסיק.. אההה גומר..", התנתקתי ממנו בחוסר חשק, מביא לו ביד. מלכלך את הבטן המושלמת שלו בזרע. צופה בו קופץ במקום, שפריצים של שפיך שוטפים אותו. זה לא הפסיק. עוד ועוד. לא הפסקתי לשפשף אותו והוא לא הפסיק לייצר. זה כבר נהיה מוגזם. שכבה דקה ושקופה מילאה אותו. לבסוף הזין שלו נתן עוד כמה קפיצות קטנות, התעייף וקרס על סבך דק של שערות ערווה שחורות ומקורזלות. הבטתי בו מחייך ובהלם. הוא נתן בי מבט עייף מהרצפה. "משתדל לשמור על הברית חחח…" הוא צחק. "מה זה שומר….", עקצתי אותו. הוא התיישב וידיו נשלחו אל המכנס שלי. כעבור רגע ישבתי לידו עירום כשתחתוניי ומכנסיי מופשלים. הוא הניח את ידו על איברי שהיה באזור ה 20 ס"מ והחל להניע אותה לאט. הוא לא הסתיר את תדהמתו כשהוא הלך וגדל ואני צחקתי בתגובה. מהר מאוד הצחוק הפך לגניחות כשבמקביל הוא ליטף לי את הביצים. הוא ידע לענג ואני הרגשתי את הזרע כבר מתחיל להאיסף לו. "תמשיך, אני קרוב..", ביקשתי בלחש. הוא הביט בי מחייך, ידו הגבירה קצב. עיניו הביטו בי בציפייה. הבטתי בו בחזרה. התמקדתי באף כפתור החמוד שלו, בעיניים החומות, בגומות שלו. בריח הזיעה המהול בדאודורנט, בגוף השרירי והמעוצב הזה… גמרתי. גמרתי כמו שלא גמרתי בחיים. גמרתי על שנינו. עומר צחק בהפתעה והמשיך להגמיר אותי גם כשביקשתי די. פה הוא כבר התעלל בי כי כבר לא היה מה להוציא. המשכתי לבקש די ולקפוץ במקום וזה רק הצחיק אותו יותר. לבסוף נמאס לי וריתקתי אותו לרצפה, הוא המשיך לצחוק אז השתקתי אותו בנשיקות. הוא הרחיק אותי ממנו. "איך אני אנקה את זה עכשיו?", שאל. מסתכל על הבטן שלו. הושטתי יד ונתתי לו את החולצה שלו.  "לאא אין מצב..", הוא אמר וחטף את החולצה שלי. לא הספקתי לעצור בעדו והוא כבר ניגב איתה. "הייתי מקלל אותך אבל לא נעים..", אמרתי בעצבים. הוא צחק וזרק אותה הצידה. " אני רוצה שתעוף על עצמך ותאהב את הגוף שלך. חוץ מזה מי כבר יהיה בחוץ בשעות האלה..?" הנהנתי תוך כדי שאני מתנקה בעצמי. תכל'ס הוא צודק.. "סבבה. אם ככה אז גם אני לוקח משהו..", אמרתי בחיוך זדוני. "חופשי. מה אתה רוצה?" שאל. "את הגרביים", אמרתי והצבעתי עליהן.  הוא העווה את פניו בגועל. "תשמע אתה סוטה.. קח תהנה", אמר תוך כדי שהוא מוריד את הנעליים במשיכה, הפשיל את גרביו וזרק אותן עליי. התגברתי על הדחף להסניף אותן לידו והכנסתי אותן לכיס במהירות. אור פנס שטף לפתע את המגדלור בו ישבנו. קפצנו בבהלה. "מי זה שם?", שאל השוטר סיור. "תרדו בבקשה עכשיו למטה!" עומר קם ונעמד מולו בהחלטיות. "מה גבר? אנחנו יושבים מדברים. יש בעיה?".. "כן. אתם לא אמורים לשבת פה בשעות האלה. תעזבו את המקום.." "סגור. חמש דקות.." "לא! עכשיו..", הוא דרש. "טוב יורדים.. תביא רגע את הנייד שלך", עומר ביקש. הוצאתי את הטלפון, הוא נטל אותו מידי רושם את המספר שלו. מיהרתי לשמור וירדנו למטה. השוטר כמובן המתין לנו. הוא צמצם את עיניו אלינו. "מה הגילאים ולמה אתם בלי חולצות?", חקר אותנו. "תשע עשרה ושלושים. אנחנו אחריי ריצה ואימון כוח. עצרנו לדבר. מכירים מהשכונה." שיקרתי. הוא העביר את מבטו מעומר אליי ולבסוף הנהן. "בסדר גמור. שיהיה לילה טוב." הסתובבנו ויצאנו מהפארק. השוטר המתין שם עוד כמה רגעים ובחן אותנו. לבסוף הוא צעד חזרה לכיוון הניידת. המשכנו ללכת. חיכינו שיסע משם. כשהניידת התרחקה משכתי את עומר אליי לנשיקה אחרונה. הסרחנו מזיעה ומשפיך. אין לי מושג איך השוטר לא קלט. נפרדנו וכל אחד פנה לביתו. הגעתי הביתה וישר נכנסתי להתקלח, ביליתי שם במצטבר איזה חצי שעה. כשהרגשתי שמיציתי סגרתי את הברז וצעדתי עירום ומטפטף לחדר. המגבת שלי כבר הייתה דהויה מרוב שימוש. התנגבתי ביסודיות ונכנסתי למיטה. בזווית העין ראיתי את המכנס ספורט על הרצפה. הושטתי יד ושלפתי מהכיס את הגרביים המלוכלכות. כתמי זיעה ולכלוך הופיעו עליהם. פשטתי את הבוקסר שעליי, הנחתי את הגרביים על אפי וליטפתי את הזין שהתחיל להתעורר. עצמתי עיניים, משחזר את אירועי הלילה. יכולתי לשמוע בראשי את הגניחות שלו. עומר מביט בי בפה פתוח, כולו מזיע. אני טועם את הזין שלו, טעם מליחות ושתן ממלאת את חלל פי. אני מביא לו ביד הוא צוחק וגונח במקביל. גופו רועד. הדלקתי את המזגן והגברתי קצב, הכיפה שלי החליפה צבעים לאדום וכחול. עומר גונח, זיעה שוטפת אותו, מנסה להתנתק ממני.. אני לא נותן לו. אני רוצה שהוא יחטוא. המזגן לא מזיז לי, אני שוב מזיע. סאמק. עוד רגע… עוד משיכה… מבטינו נפגשים. עומר גומר על הריבועים שלו. ובאותו רגע גמרתי גם אני. נשארתי עירום ומלוכלך ועם הגרביים המסריחות. קרסתי על הכרית כשחלומות אירוטיים עוטפים אותי.   למחרת התעוררתי ממש מאוחר. נכנסתי למקלחת, שוטף ממני עייפות וזוהמה. יצאתי רענן למטבח להכין קפה ובדיוק הטלפון התעורר. ווצאפ מעומר. "היי, מה קורה?" "טוב. מה איתך? "סבבה. היה לי ממש כיף אתמול." "גם לי." שתיקה. הוא מקליד ומוחק. ומקליד שוב. "תראה.. נדיר שאני נמצא בבית באמצ"ש ולא במכינה, אני נוסע עכשיו לשבועיים. אל תחכה לי או משהו כזה. תמשיך לרוץ ולתת בראש ואם ניפגש שוב אז סבבה…" שלחתי לייק בחזרה אבל בפנים התבאסתי. רציתי עוד מהילד הזה. אבל רציתי גם שהוא יהיה מופתע מהגוף שלי. אז המשכתי להתאמן. ואחריי שבועיים הוא שוב הופיע על הספסל. כן, אותו ספסל. רציתי לעשות לו קטע והמשכתי לרוץ מבלי לעצור, עד ששמעתי אותו קורא לי מבעד לאוזניות. חייכתי, עצרתי והסתובבתי חזרה. הוא הסתכל עליי בהלם. "בונא, כמעט ולא זיהיתי אותך בהתחלה. רזית מלא…" הוא נתן בי מבט מלא הערכה. "בשבילך", עניתי מתנשף. הוא הניד בראשו. "לא, זה קודם כל בשבילך. בשביל הבריאות שלך ובשביל שתרגיש טוב עם עצמך..", הוא חייך ואני כמובן נמסתי מבפנים. רציתי באותו רגע לקיים איתו אהבה על הספסל עירוני המצ'וקמק הזה. עמדתי לידו בזמן שהוא המשיך לשבת. לא יכולתי שלא לסרוק אותו. הייתי חרמן והתגעגעתי. והוא כמובן חתיך כמו תמיד. "אתה אחריי אימון?", שאלתי. הוא הנהן. "אתה רוצה?..", שאלתי והוא הנהנן שוב בחיוך קטן. לא הייתי צריך להמשיך. הוא הבין וקם. "יאללה בוא נלך..", אמר והתקדמנו לכיוון הפארק. השעה הייתה מאוד מאוחרת, הפארק שוב היה ריק מאנשים. עלינו בשתיקה במדרגות המגדלור. רעש הנעליים הדורכות נשמע בחלל. הגענו למעלה. משכתי אותו אליי. התנשקנו. "התגעגעתי", אמרתי בין הנשיקות. הוא הגביר קצב ואני זרמתי איתו. הוא המשיך להחליט ליזום כשדחף אותי לקיר ומיהר להפשיל את מכנסיי. בן רגע איברי היה בפיו. הוא עדיין קצת נחנק והתקשה להכיל אותו אבל לא עצר ומצץ אותו בשקיקה. הגניחות שלי לא איחרו לבוא. הוא הרביץ לי ברגליים, מסמן לי להיות בשקט. זה היה קשה. הוא השתפר. ידו דגדגה את אשכיי בזמן שהוא ממשיך לבלוע אותי. מדי פעם הוא אחז בשרביט עצמו, מוציא את הראש לקחת אוויר וחוזר ללקק אותו. הגמירה לא איחרה לבוא. הוא הביא לי ביד בזמן שאני ממלא אותו, פנים וחזה. "החולצה שלך מוחרמת", הוא קבע בחיוך שקשה לסרב לו בזמן שהוא ממשיך לעשות לי ביד. הפעם פשטתי אותה במהירות והוא שוב התרשם מהגופה שבניתי בזמן הקצר שהוא נעדר. הוא ממהר לנגב את עצמו וזורק אותה הצידה. לקחתי לי קצת זמן להירגע, עומר חזר לשבת לידי. מיהרתי להפשיט אותו, מודע לסיכון שאני לוקח במידה ושוב יעברו מהסיור. "מה אתה עושה?", הוא צועק עליי בלחישה בזמן שאני נלחם עם המכנס שלו, מנסה להעביר אותו בין הנעליים שנשארו על רגליו. אני לא עונה לו וממשיך במאבק העיקש. לבסוף הוא אוחז בכתפיי ועוזר לי. איזור החלציים שלו מבריק מזיעה. הזין שלו חצי עומד עם נטייה ימינה. אני תופס אותו בידי ומכניס אותו לפה. בניגוד אליו, אני לוקח את הזמן ומוצץ אותו לאט. אני אוחז בישבנו המוצק ודוחף אותו עוד אליי, אני מעט נחנק אך ממשיך למצוץ. עומר נאנח בשקט. ערוותו צמודה לפי. ידיי מלטפות וצובטות את ישבנו. הראש שלי עובד כמו בוכנה. אני שולח אצבע. מחפש את נקבתו. וכשאני מוצא אני ממהר לדחוף אותה עמוק ללא אזהרה. עומר צועק ומתרוקן בתוכי. אני בולע אותו וממשיך להניע את ראשי. הוא מהדק בי את אחיזתו, גונח וצועק בחוסר שליטה. הוא ממלמל שברי מילים ומתנשם בכבדות. הגוף שלו מייצר עוד זיעה ששוטפת אותי. כשאני מבין שהוא סיים, אני מתנתק ממנו בעדינות ונושק לאיברו. הוא קורס לרצפה ואני מחבק את גופו העירום. אנחנו יושבים כך זמן מה, מסדירים נשימה. מקשיבים לצרצרים. אני מביט באופק, בוהה בפנסי התאורה המפוזרים ובכוכבים. לבסוף הוא שובר את השקט. "זה היה מדהים. תודה", הוא אומר בשקט. ראשו מונח על ירכי. אני מלטף את ישבנו, שוקל להוציא את הלשון שלי לטיול אך  נסוג מהרעיון לאחר רגע לאור העובדה שהבחור לא נקי. גם לי יש גבולות. תתפלאו. הזמן עובר. אנחנו ממשיכים לשבת. מתלטפים. הפעם הסיור העירוני לא הגיע. הפארק כולו שלנו. הנייד שלו רוטט והמסך נדלק. שוב אמא. "כנראה שאין אבא בסיפור", אני חושב לעצמי. הוא מתעלם. "אתה לא עונה?", אני שואל. מרשה לעצמי להתערב. "לא..תכף אשלח לה ווצאפ.." הוא מחכה שהמסך ייכבה, נוטל את הטלפון בידו בחוסר חשק ושולח הודעה. אני רואה בזה כרמז להתקפל. אני מקים אותו ממני בעדינות גם בחוסר חשק ואנחנו מתלבשים. "לא בא לי שתלך. מתי תבוא אליי?", אני שואל אותו בערגה. הוא מביט בי מחייך. "ומה נעשה אצלך?", אני שותק. מחזיר לו מבט. הוא מהנהן ומסיים להתלבש. "אתה לא הולך לחדור אליי איתמר. זה לא הקטע שלי. גם הדחיפה של האצבע הייתה מוגזמת.. בוא נשאיר את זה ככה", הוא מבקש ומלטף אותי בזרוע.  משם ידו עולה אל לחיי, מלטפת. אנחנו מתנשקים שוב לפניי שאנחנו נפרדים. אני משחרר אותו ממני וכל אחד פונה לביתו. מאז אותו לילה נפגשנו עוד כמה פעמים, תמיד זה היה בפארק. פי הטבעת שלו היה מחוץ לתחום. כיבדתי את זה. בלילות שהרגשתי עצב וגעגוע הוצאתי שוב את גרביו, מסניף אותן לקרבי בזמן שהיד שלי משפשפת נמרצות את הזין. החצי שנה הזאת עפה לה ועומר התגייס. ומאז לא ראיתי אותו. המלחמה הגיעה וכמו כולם שברתי את הראש איך לנהל שגרה נורמלית. ביקשתי לעבוד מהבית. לא הסכימו. בני זונות. כתבתי לו מדי פעם בווצאפ שאני מתגעגע ושישמור על עצמו. ידעתי שעשו להן טירונות מקוצרת ומשם שלחו אותן להילחם בגזרות השונות. הוא רק סימן לייק על ההודעות שלי. זה היה קצת מעליב אבל הייתי מספיק בוגר להבין את הסיטואציה המורכבת. נמנעתי מלהתקשר ולשלוח לו הודעות קוליות. כיבדתי את הארון שלו. עומר היה מאוד דיסקרטי. לא הפתיע אותי גם אם הוא החליט לשנות את השם שלי באנשי קשר. אני חייב לשחרר אותו ממני. זאת הייתה תקופה נחמדה וזהו. חלאס. אז הורדתי גריינדר ויצאתי לדייטים. כמובן שכולם הסתיימו אצלי בדירה. תמיד הייתי זה שמזמין. כשהם היו הולכים, הייתי פותח את המגירת גרביים. תמיד הן היו באותו מקום, מופרדות מהשאר. שאני בטעות לא אכבס אותן כי אז אני אשתגע. הייתי מצמיד אותן לאף לכמה דקות טובות ומחזיר. המזכרת היחידה שיש לי ממנו. ככה התגלגלתי לי בין עבודה לזיונים וחוזר חלילה. עוד לא בשל למערכת יחסים יציבה. "הלב שנתפס עדיין לא השתחרר לי", שר רביד פלוטניק ובדיוק כך הרגשתי. מנגן את השיר הזה באוזניות, בזמן שאני מריץ בדיקות תוכנה. מדי פעם הייתה משתחררת לי דמעה, הייתי ממהר לנגב אותה שהחבר'ה לא ישימו לב. בוקר חמישי אחד ישבתי לי במשרד, מתמרן בין הגריינדר לעבודה. יש לי דייט בערב. הוא נראה בחור מתוק ורציני. החלטתי ללכת על זה עד הסוף. אני רוצה זוגיות. עם הזמן אני מתחיל להרגיש שאני מתרפא. לקראת הצהריים הגברתי קצב עבודה. חושב כבר מה אני אזמין לי בוולט. רטט קל נשמע. התראה מהטלפון. פתחתי את הפוש. "שלושה חיילים נפלו הלילה בהיתקלות בדרום רצועת עזה ואלו שמותיהן…" אני מביט היישר בפנים הצוחקות של עומר. באותה תמונת פרופיל שלו בווצאפ. זאת שכל הזמן אמרתי לו להחליף כי היא כבר ישנה והוא לא רצה, למרות שהיו לו תמונות פי אלף יותר טובות אבל הוא בחר דווקא להשאיר את זאת. איכשהו בסוף תמיד הייתי מסתלבט עליו שהוא כזה מקובע ושמרן, ובשביל מה הוא קורע את עצמו באימונים אם הוא לא מתכוון להעלות תמונת שירטלס לרשתות. הוא תמיד היה מסרב בחיוך עיקש ואני הייתי מתייאש ומוותר. עם הזמן הבנתי שהוא פשוט היה צנוע וביישן ולא רצה להוציא את העיניים לאנשים. "היה". אני אשכרה מדבר עליו בלשון עבר. לא מאמין. אני ממשיך לבהות בתמונה המום. "אחי, הכל טוב?", שואל אותי עידו מהדסק ליד. אני מהנהן וקם. הולך ישירות למשרד המנהל. הוא בפגישה. זה לא מעניין אותי. אני פותח את הדלת. "שלומי..", אני מצליח להגיד. "איתמר לא עכשיו", הוא נותן לי מבט מאיים. אני לא מתרגש מזה וממשיך. "אני חייב לצאת. לא מרגיש טוב.." הוא מביט בי. "סגור. צא". תוך שלוש דקות אני מחוץ לבניין, הולך לכיוון הרכבת הקלה. בדרך זה משתחרר ואני מתחיל לבכות בטירוף. אנשים מסובבים את ראשן, חלקן ניגשים אליי אך אני מתעלם וממשיך ללכת. בבית אני שולח לדייט שאני מצטער ומבטל אותו כי קרה משהו. הוא שואל אם אני רוצה שהוא יקפוץ בכל זאת להיות איתי. חמוד. אני עונה שלא וקורס למיטה בבכי. מההרגל אני נכנס לחלון שיחה עם עומר לשלוח לו הודעה ונזכר שהוא לא פה. אני מדליק את הטלוויזיה רק כדי להסיח את הדעת ובדיוק אז השדרן מודיע על זמני ההלוויות. בירור קצר בגוגל ואני מגיע למודעת אבל. ההלוויה מחר. החלטתי לחכות עם זה קצת והעברתי את הסופ"ש כולו במיטה. הייתי גמור. שלחתי הודעה לעבודה שאני לוקח חופש ובראשון קילפתי את עצמי מהמיטה. החלטתי שאני נוסע לבית עלמין להיפרד. ביררתי קבר וחלקה ויצאתי. הגעתי לבית עלמין בשעות היום, המקום היה מעט ריק. פה ושם עמדו אנשים מעל המצבות. באים לדבר עם יקיריהם, לשוחח, להביע געגוע, להיפרד. כמוני.   בעיניים שטופות דמעות הבטתי במפה על מסך הטלפון. כעבור הליכה קצרה הגעתי לתלולית עפר מלאה בזרי פרחים. שלט לבן קטן הציץ החוצה. השם המלא של עומר היה כתוב עליו בטוש שחור. התיישבתי על האדמה. בידיים רועדות הוצאתי מכיסי את המכתב שכתבתי לו ואת הגרביים. לא יכולתי להשאיר אותן אצלי, בטח שלא להשתמש בהן לעינוג עצמי כשהוא כבר לא פה. הגרביים האלה היו חלק ממנו. הסתכלתי לצדדים, מוודא שלא יפתיעו אותי עוברי אורח. חפרתי גומה קטנה בידיי והטמנתי את הפריטים. ישבתי שם שעות ארוכות ודיברתי איתו,  בעיקר בכיתי את חיי. "הסוד שלך קבור איתי עומר, אף אחד לא יידע. אני מבטיח".. אמרתי בקול בוכים. אני היחיד שידעתי, להוציא את הידידה שרק חשדה. וכך זה יישאר. עזבתי את המקום כשהשמש הראתה סימני שקיעה.   עברו מס' חודשים. אני נושא את עומר איתי לכל מקום. במקביל התקדמתי בעבודה. גם במישור הזוגי דברים הולכים טוב. הזמנתי את הבחור ההוא לדייט. בדיעבד זו הייתה החלטה נבונה. הוא ממש מתוק. תתפלאו, לא שכבנו בסוף הערב. מהר מאוד עשינו תיאום ציפיות. אחריי תקופה קצרה הוא עבר לגור אצלי ואנחנו לומדים להכיר אחד את השני בקצב שלנו. כמובן שהסקס מדהים אבל זה לא העיקר. לא סיפרתי לו על עומר. אני לא מסוגל. עדיין לא. בינתיים. יום אחד. אולי. לא הפסקתי עם הריצות גם כשהייתי מרוקן מבפנים.  יש ימים שאני כופה על עצמי לצאת לרוץ. במקביל אני מתאמן קצת באימוני כוח בבית. כבר התחילו לצאת לי קוביות. אני חושב שעומר היה גאה בי. אני חושב שאולי גם הוא ראה בכל זה מעבר ליזיזות. הוא פשוט היה יותר ריאליסטי ממני, וידע שזה לא יכול לקרות בינינו עם כל הפער גילאים, והדת והסוד שהוא התמודד איתו. הדרך שלי להנציח אותו היא בביקורים שלי בבית עלמין ובריצות. כשאני עובר ליד הספסל בריצה, אני מעיף מבט מהיר. כאילו הוא שם.  אני תמיד מתבדה. אז עד שאני אראה אותו שוב אני אמשיך לרוץ. לזכרו.  סוף