תשוקה📖 18 דקות קריאה
לילו – פרק י"ט
פרק י"ט – מקודשת, מקודשת, מקודשת
לשונו של ישראל מסתייפת עם זו של אחותו, ויהודית נאנחת בפיו. שתי אצבעותיו מרקדות בחריץ הרטוב שלה אבל היא לא נותרת חייבת ואצבעותיה לופתות את איברו הזקור. היא משתוקקת להרגיש את הזין הזה בפנים אבל מרגישה שכרגע עדיף להשאיר את אחיה ממוקד בהפתעה של אמא, תהיה זו אשר תהה אז היא ממשיכה להתמזמז עם אחיה קטן והמטריף, ילד–גבר שמצליח להיות מדהים בשני התפקידים.
ידה נחה על ראשו של ישראל והיא הודפת אותו מטה. הוא מתנגד בתחילה אבל כאשר היא מתעקשת הוא מבין את כוונתה ומנשק את דרכו מטה. יהודית נאנחת כאשר שפתיו מוצאות את פטמותיה ומוצצות אותן בזו אחר זו ואז הוא זולג מטה במורד בטנה השטוחה. רגע היא מדמיינת את הבטן עגולה והריונית ורוק מציף את פיה ואז נשיקותיו של ישראל גולשות מטה. הוא מנשק את ירכיה השריריות במשך כמה רגעים, מענה אותה בעונג לא מקויים, ואז, לבסוף, לשונו פוגשת את ערוותה.
יהודית נאנחת בקול כאשר הוא מתחיל ללקק לה את הכּוּס, לשונו מהירה ובוטחת. ידיה מתנחשות בתלתליו הסמיכים והיא מהדקת את ראשו של אחיה הקטן לערוותה, תובעת ממנו עונג. ישראל אוחז באדנות בירכיה באצבעות חזקות במפתיע, מקבע אותה למקומה בעודו מרעיף עליה ריגוש בלשונו המהירה והנחושה. במהרה ראייתה של יהודית מתחילה להזדגג והיא חשה בעצמה מתעלה מעל המקום הזה, אל הרקיע הבהיר בו ביקרה פעמים רבות כאשר העניקה לו את בתוליה.
הזיכרון מאמש מסעיר אותה; אחיה הקטן בין רגליה, דופק אותה בנחישות, ברעב. חזק כל כך אך גם רגיש כל כך, כאילו יודע בדיוק כמה עמוק ומהיר היא צריכה את זה, והיא אפילו לא ידעה שהיא צריכה את זה. היא לא נתנה לא לגמור בפנים, אך כאשר ראתה אותו מציף את דודה דקלה בזרעו, התמלאה תחושת החמצה. בינה לבינה היא תוהה כמה עוד תוכל להתנגד לו.
“ישראל.” נשמע קולה של אמא והוא חודל ממלאכתו.
יהודית פוקחת את עיניה ונשימתה נעתקת למראה אמהּ: חנה לובשת שמלת כלה, אך שסע גבוה עולה לאורך רגלה השמאלית ועד מותניה, חושף את העובדה שהיא אינה לובשת תחתונים מתחת לשמלה. מחשוף נדיב תובע מהעין לצלול את החריץ הכהה שבין דדיה השופעים, בקושי מסתיר את פטמותיה. בניגוד מוחלט לשמלה החושפנית, הינומה מכסה את פניה, שוב דוחקת בעין ללגום לרוויה את העור החשוף והעירום מתחת לבד הצחור והטהור של שמלת הכלה.
“אוי, אמא…” ממלמל ישראל וחנה מסתובבת, מראה לו את גבה: הגב כולו עירום וחלקם העליון של שני פלחי העכוז העגולים שלה מבצבצים בגאווה, עם יותר משמץ חריץ בינהם.
“אתה… רוצה להתחתן איתי?” שואלת חנה בעודה מסתובבת בחזרה, חשה בפניה מתלהטים. פעם לא יכלה להעלות על דעתה שמשפט כזה יצא משפתיה אך היום אין דבר טבעי יותר עבורה: אין גבר כמו שרול שלה, והעובדה שיצא מחלציה פשוט… לא מעניינת, כמו העובדה שהיא נשואה לזאב. פרטים קטנים ומשעממים.
“כן.” הוא אומר, וההערצה שבפניו מציפה אותה. “מאוד. אה.. עכשיו?”
“כן.” אומרת דודה דקלה. “בדיוק עכשיו.”
“טוב… אה… צריך טבעת?”
“אני אביא לך אחת משלי.” אומרת יהודית וממהרת לחדרה. כעבור כמה רגעים היא חוזרת ונותנת לאחיה טבעת.
אוזניו של ישראל מצלצלות לרגע ופיו יבש. אמא כל כך יפה כך, בתלבושת הכלה הצחורה והזנותית שלה.
“את כל כך יפה.” הוא פולט, ולרגע קצרצר מרגיש כמו פעוט המשתאה מול עוצמתה האמהית של אמו.
“אני כל כך אוהבת אותך.”
“תן לה את הטבעת.” מורה יהודית.
“אין לנו עדים.” מתלוננת דקלה.
“אנחנו העדות.” פוסקת יהודית ודקלה מהנהנת. “רגע, אני אביא יין.”
ישראל מוצא שהוא כבר לא יכול לחכות, הוא כבר רוצה לתת לאמא את הטבעת ולקדש אותה. יהודית חוזרת עם כוס קידוש גדושה.
“קדימה.”
הוא פוסע קדימה, כמעט מסנוור מיופייה של אמו אשר כמו מורכבת משפע מסחרר של קימורים פתיניים, מחשופים מפתים ולבן בתולי.
“הרי את מקודשת לי בטבעת זאת כדת משה וישראל.” הוא אומר בלב הולם, משחיל את הטבעת על אצבעה של אמא, אשתו.
"מקודשת!” קוראת דקלה, ויהודית נותנת את כוס היין לישראל. ישראל לוגם ומעביר את היין לאמא וזו שותה גם היא אך חלק נשפך, נוזל כהה ניגר במורד סנטרה ולעבר מחשופה השופע. ישראל מלקק את היין מעורה, מפשיל את בד שמלתה כדי לאתר את הנוזל על שדה ומלקק גם שם. אמא נאנחת כאשר פיו מוצא את פטמתה והיא מחבקת את ראשו כאשר הוא מתחיל לינוק ממנה.
ידו של ישראל מלטפת את ירכה המלאה, עולה מעלה לעבר מפשעתה ואז יורדת, שוב ושוב. הוא מרגיש את החום הבוקע מבין רגליה וכאשר הוא נוגע לה שם היא נאנקת בקול.
הוא מחליק לה שתי אצבעות ואמא קוראת "שרול!” ונאחזת בו כאשר הוא מתחיל לזיין אותה באיטיות. נשיקה על עורפו והוא מבין שיהודית ודקלה אופפות אותו עכשיו, מנשקות אותו בעודו בועל באצבעותיו את אמא. ישראל מפנה את פניו לעבר יהודית והם מתנשקים בלהט, אמא נאנחת ברקע ואז מתנשקת עם אחותה כאשר זו אוחזת בעדינות בראשה, שפתיים אל שפתיים, לשון מול לשון.
“יש לךָ חובות בתור בעל…” מלקקת יהודית את אוזנו. “קח אותה כבר לחדר השינה שלכם.”
כן, זה חדר השנה שלהם עכשיו. שלו ושל אשתו, אמא. התובנה אסורה ומרגשת כל כך שהיא מציפה את כל הווייתו ישראל.
“את רוצה למיטה, אמא?”
“כן.” היא אומרת מיד.
“בואי.” הוא אומר ולוקח את ידה, שמרגישה קטנה פתאום. למרות כל מה שעברו עד עכשיו, למרות שכבר שכב איתה ועשה איתה עוד כל כך הרבה דברים אסורים, משהו עכשיו מרגש עוד יותר. בגדי הכלה שלה, הטבעת והברכה. משהו יותר אמיתי. זה לתמיד.
והוא יודע עוד משהו שיהפוך את זה ל"לתמיד".
“להתפשט?” שואלת אמא בביישנות.
“עוד לא.” הוא מחליט. “אני רוצה לזיין אותך ככה, עם שמלת הכלה שלך.”
אמא מהנהנת ומסמיקה מעט, עוד לא במאת האחוזים רגילה לשפה הישירה הזו. היא עולה על המיטה, נשכבת ומפשקת את רגליה בהזמנה, ולבו של ישראל מחסיר פעימה.
“אני לא הולך לגמור בחוץ.” הוא אומר.
היא לא עונה.
“שמעת?”
אמא מהנהנת ונאנחת חרישית.
ישראל מטפס על המיטה, עירום, וכורע בין רגליה הגדולות והעירומות. הוא אוחז באיברו הזקור ומחליק אותו על שפתי הערווה השמנמנות של אמא.
“אני הולך לגמור בפנים, אמא.”
“אוֹההה…” היא נאנחת חרישית. הכּוּס שלה רטוב וחם וכאשר הוא מחליק עליו עם ראש הזין, קולות אוושה חלקלקים מלווים את תנועותיו. אמא מניעה את אגנה בקוצר רוח.
“רוצָה אותו?”
“כן.”
“תכניסי אותי.” הוא מורה.
חנה שולחת את ידה מטה ומתנשפת כאשר אצבעותיה העדינות סוגרות על הזין הקשה של בנה, צמרמורת חולפת בגווה. היא מושכת אותו פנימה בתאווה מתגברת, נאנקת בקול כאשר הראש מחליק לתוכה. אבל זה לא מספיק והיא מושכת עוד ועוד, הרעב מסלק כל עדינות מתנועותיה.
“הו… שרול…” היא נאנחת כאשר הזין ממלא אותה ושרול נשכב עליה. “זה כל כך טוב…”
הוא מתחיל לזיין אותה וכל חושיה נגדשים באחת. אור בשלל צבעים בעיניה וטעמי עדן בפיה וניחוחות של עונג וכולם מסתחררים בקצב שמתווה אגנו השמימי של בנה–בעלה. היא מחבקת את גוו הצנום בידיה, קרסוליה נאחזים באחורי שוקיו, נועלת אותו פנימה; אל תעזוב את אמא לעולם. הוא מזדקף מעט, נוטל פטמה בפיו ומתחיל למצוץ וחנה נאנקת שוב, בקול. כמה עונג הוא עוד יכול להסב לה? האם יש גבול לריגושים שהוא יכול להטיח בה?
היא חשה בו מזדקף שוב ומבינה שהוא מנסה לנשק אותה. חנה מקשיתה מעט את גבה ומצליחה לפגוש אותו לנשיקה, לשונו חודרת לפיה באדנות והוא חוקר בעודו דופק אותה. היא נאנחת אל פיו, לשונה מרקדת עם לשונו של בנה בריקוד תאווה מושחת ואסור. ידיה מלטפות–חומדות את גוו הצנום, לומדות כל סנטימטר מגופו של בנה–מאהבה.
שפתיו עוזבות את שפתיה ויורדות לצווארה וצמרמורת ריגוש חולפת בה כשהיא מרגישה אותו יונק את עורה, מתווה בה עוד "היקי". אחר כך כשתצא האחרות יראו את הסימנים לתאוותו, והמחשבה על כך ממלאת אותה גאווה וסיפוק. שכולן תראינה. שהיא שלו. רק חבל שזה זמני. רוצה משהו קבוע. מוצץ לה את הצוואר ואת השדיים ואת הפטמות וזה כואב אבל ככל שזה יותר כואב יהיה יותר סימן ליותר זמן וזה יותר מרגש והיא מרגישה את השיא שלה מגיע, נזכרת פתאום באדם הנורה מתותח וגם היא נורית מתוך תותח את לב השמש והכל מסמא וכל חושיה צורחים.
“שרול!” היא זועקת. “שרוווווול שליייייי!”
והיא עפה כמה רגעים וצפה וחסרת משקל אבל לאט לאט חוזרת לתוך גופה, מוצאת שבנה ממשיך לדפוק אותה ללא הפוגה. כמה הוא חזק היא חושבת בעונג וגאווה. כמה חזק הוא בעלי.
“אני הולך לגמור, אמא.” הוא מתנשף. “אני הולך לגמור בתוכך.”
משהו קטן ניעור בה, זיכרון עמום של מישהי שהייתה פעם, אור אדום שמחוויר במהירות והופך להיות זוהר שמשי והיא מחייכת.
“כן.” היא נאנקת.
"אני הולך לעבּר אותך… להרביע אותך כמו… פרה שלי….”
“כן… תרביע אותי… תן לי ילד …” היא פולטת את המלים האסורות ואלו מציתות בה אלף אבוקות. חנה חשה בגופו מתקשח לרגע והיא יודעת שזה הרגע, הרגע בו הוא פולט לתוכה את זרעו החוטא, רגע של אושר ושלמות.
הוא קורא בשמה והוא צריך אותה והיא מחבקת את ראשו, מלטפת אותו בעודו מתיז לתוכה עוד נתז ועוד אחד והיא חשה בזרימה, חמימה ונעימה וטובה כל כך. כשהוא גומר, מתנשף ומיוזע היא מנשקת את פדחתו באהבה ומלטפת את גופו הצנום, החזק.
“אני אוהב אותך, אמא.” הוא אומר, ראשו בין שדיה הגדולים, רטובי הזיעה.
“ואני אותך, כל כך.” היא אומרת ומעפעפת דמעות. היא אוהבת אותו בכל כך הרבה רבדים שהרגש מציף אותה והיא מתאפקת שלא לבכות.
“גמרתי בתוכך.” אומר ישראל, מוקף בגופה הגדול והמגונן של אמא.
"כן.”
“את… מצטערת?” הוא שואל, מופתע לשמוע את עצמו שואל את השאלה הזו לראשונה.
“לא.” היא עונה בפשטות.
“שחררת?”
“מאז שהתחלנו עם ה… דבר הזה… מה שזה לא יהיה… אני מאושרת כמו שלא הייתי אף פעם. אני שמחה. וגם דיקי ו… כל אישה שפגשה אותך מאז, נראה לי. אז אם אתה כל כך רוצה להכניס אותי להריון… כנראה שזה מה שצריך לקרות. אני גם חושבת ש…”
היא משתתקת.
“חושבת שמה?” מסתקרן ישראל.
“שאולי אתה המשיח.”
“זה מה שדקלה אמרה. וגם אלישבע.”
“אולי הן צודקות. מה אנחנו יודעים על המשיח? כמעט כלום. אתה הדבר הכי קרוב לנס אמיתי שאי פעם ראיתי. או שמישהו אחר ראה.”
“ואם כן, אז מה? מה אני צריך לעשות? להושיע את המדינה או משהו?”
“אני לא יודעת, אבל הנתיב שלך יתגלה. אתה הנכד של סבא שלך.”
“הוא נתן לי את הקמע.” מגלה ישראל.
“ניחשתי את זה. זה מה שהתחיל את הכל?”
“נראה לי שכן.”
“נו… אז אם סבא שלך המקובל נותן לך קמע ואתה מקבל מין…כוחות כאלו… אולי אתה באמת המשיח?”
“אולי.” אומר שרול. “מוזר לשמוע אותך מדברת על… משיח. אף פעם לא היית חזקה באמונה.”
“נכון.” היא מודה. “אבל אולי זה עושה את זה יותר אמיתי. זה שאף פעם ביקרתי קברי צדיקים כמו דודה שלך ולא עשיתי כל מה שעושים. הרבה שנים לא חשבתי על… אתה יודע.”
“כן.” מהנהן שרול מבין רגליה. הוא גם מבין אינסטינקטיבית שקשה לה להוציא את השם מפיה, גם הוא מרגיש ככה לאחרונה.
“אבל אולי דווקא בגלל שלא הייתי חזקה, אני רואה את זה יותר ברור עכשיו.” אומרת אמא. “מה שיש לך זה מופלא, זו לא אחיזת עיניים ולא השקרים שרפי המוח אוהבים להאמין בהם. זה אמיתי, ואם זה פלאי וזה אמיתי, יש לזה רק הסבר אחד מבחינתי.” היא ממשיכה, מתרגשת בעודה מדברת. “אתה המשיח, אתה נשלחת אלינו לתכלית ש… אולי עוד לא מובנת לנו לגמרי אבל כנראה שהיא קשורה בהפצת זרעך הקדוש.”
היא חשה בו מתקשה וצמרמורת עונג פושה בה: הנה זה ממשיך.
“אתה הולך ל..?”
“קשה לך להגיד 'לזיין', אמא?” הוא מזדקף ומביט בה, מחויך.
חנה מסמיקה ובולעת רוק.
“אני שוכב פה, בין הרגליים שלך, הזין שלי בתוכך ואת מלאה בשפיך שלי ואת מתביישת להגיד מלים גסות?”
“קצת, נו.” היא חשה באוזניה מתלהטות.
“איזה חמודה.” הוא אומר ומזדקף לכריעה.
חנה צווחת בחדווה כאשר שרול הופך אותה על צדה, מעמיס את ירכה העבה על חזהו, כך שברכה נחה על כתפו ושוקה משתלשל מאחורי גבו. היא מרגישה כל כך מפושקת כך והעונג גואה בה כאשר הוא מתחיל לזיין אותה, משתמש ברגלה כקונטרה לנעיצות האגן שלו. למרות שהיא רטובה כל כך, הזין שלו עבה מספיק כדי שהיא תרגיש מלאה לחלוטין, וכל ניעה שלו משגרת בה גיצים של אקסטזה.
“הוו… שרוּוּוּוּל!”
עיניה של חנה מזדגגות והיא מניחה לעצמה להחליק על זרם העדן הגואש בה לנוכח הזין המופלא המפמם אותה. היא חופנת את הסדין ונאנקת, גופה מטלטל בקצב אגנו של בנה, נחוש ותובעני ורעב כל כך אליה. היא משתנקת כאשר היא חשה באצבעותיו מפשפשות במפשעתה ואז גונחת בקול כאשר הוא מתחיל לאונן לה בעודו דופק אותה ללא הפוגה. חנה חשה באורגזמה נבנית במהירות ומצחקקת לעצמה ללא קול כאשר היא יודעת שזו רחוקה מלהיות האחרונה להיום. ככה מרגיש גן עדן, רצף בלתי נגמר של אורגזמות ואהבה אינסופית.
“הוו… שרוּוּוּוּל! זה טווווב!”
כאשר היא מתעשתת היא מבינה שידו עברה ממפשעתה אל חזהּ והוא חופן שד גדול בעודו דופק אותה, משחק עם פטמתה ומשגר ניצוצות עדן משדה אל כל גופה. כמה טוב זה יכול עוד להיות? היא יודעת שזה תמיד יהיה ככה, הוא לא ילד רגיל, הוא לא גבר רגיל. הוא מתנה מלמעלה וחיי הסבל שלה במדבר התסכול ופרך החרדות נגמרו. שרול יוציא אותה מעבדות לחירות, אותה ואת… כל עם ישראל?
משהו מפשפש מאחור והיא חשה באצבעו של בנה נתחבת לחור התחת המיוזע שלה. ברגע הראשון היא רוצה למחות אבל זה נעים ומרגש להחדר ככה בשני חורים וכשהוא דוחף עוד אצבע המוח שלה כבר לגמרי הופך לפּירֶה. היא לא שם. כלומר הגוף שלה שם, משדר לה את כל העונג הזה, זין גדול בכּוּס ושתי אצבעות בתחת ואצבע מיומנת על הדגדגן וזיעה בעיניים וזרזיף רוק משולי פיה ושדייה גדולים רוקדים אבל היא לא שם, היא בעננים, משקיפה על הכל הכל מלמעלה, כמו מלאך. כמו השכינה.
* * *
“אמא?”
חנה פוקחת את עיניה. בוקר. היא עירומה. יהודית איתה במיטה, לבושה בחולצת טי.
“בוקר חמודה.” היא ממלמלת.
“לילה ארוך?” מצחקקת יהודית.
חנה מפלבלת בעיניה. רצף של זיכרונות שוטף אותה, האחד מסעיר יותר מהשני. שלל תנוחות, רצף בלתי נגמר של שיאים, נתזי זרע בלתי פוסקים נורים לתוכה ומעל הכל הידיעה שבנה הוא האחד.
“כן.” היא עונה.
“שמענו.” אומרת יהודית ומנשקת את סנטרה. אבל למרות כל מה שעברה בימים האחרונים, האינסטינקט הראשון של חנה הוא להירתע.
“זה היה מאוד מרגש.” ממשיכה יהודית, מנשקת את סנטרה של אמה. “גם… הרגשנו אתכם.”
“רגע.” ממלמלת חנה. “יש לי פיפי.”
היא קמה מהמיטה, מבחינה בקרעי שמלת החתונה שלה על הרצפה ולבה גואה כשהיא נזכרת בטקס הקצר אתמול. מתיישבת על האסלה ומשתחררת, משחקת בחדווה בטבעת שנתן לה שרול. חנה תרה בלבה אחר חרטה או אשם, אבל לא מוצאת אותם. גם החרדה נעלמה, כמו זיכרון רחוק של אישה אחרת. דמות מספר שפעם אהבה אבל התבגרה והתנתקה ממנה ומכל הסיפור ההוא.
מנקה את מפשעתה, מורידה את המים ומדשדשת למיטה, גופה דואב מכל הפעילויות אמש. רק כשהיא חוזרת לחדר היא נזכרת ביהודית השוכבת במיטתה והרתיעה המוזרה מבליחה בה לרגע. נשכבת במיטה, אבל מעט רחוק יותר מהמקום בו שכבה קודם. מה השעה? רק שש ורבע.
“איפה שרול?”
“עם דיקי.” אומרת בתה ומתקרבת אליה. “'אשתו' הראשונה…”
מאיפשהו בבית חנה שומעת את אנקותיה של אחותה ומהלומות קצובות. גאווה וסיפוק מציפים אותה: הוא שוב מזיין. כמה עוצמה יש בילד הזה. הילד שלה. הבעל שלה.
“אנחנו צריכים לעשות גם להם טקס.” היא אומרת כאשר יהודית מנשקת את סנטרה.
“א–הה.” אומרת יהודית יורדת מטה לעבר שדיה.
“וגם לך.” ממלמלת חנה כאשר יהודית מתחילה למצוץ פטמה אחת, אבל יהודית לא יכולה לענות.
“מה עם האוכל?” היא שואלת, חשה בראשה של יהודית מנשק את דרכו מטה.
“אחרי.” נשיקה.
“פעילויות.” נשיקה.
“הבוקר.” אומרת יהודית ומנשקת את ירכה הימנית של חנה. בעיניים עצומות חנה חשה בבתה מפשקת את רגליה ואז את פיה על מפשעתה העירומה.
“יודינקה', אני הרגע…”
“ששש…לא אכפת לי…” אומרת יהודית וברק עונג נורה בגווה של חנה כאשר לשונה של בתה מתחילה ללקק אותה שם.
“הו… יודינקה'…”
עצומת עיניים, חנה אומרת לעצמה שהיא מרגישה ככה בגלל מה שישראל חש עכשיו. ואז לרגע מבזיקה בה המחשבה להדוף את ראשה של יהודית מבין רגליה כי בת עם בת זה מגעיל. אבל זה לא מגעיל. והיא אפילו לא בטוחה שזה רק בגלל ישראל. ואז היא פותחת עיניים ומציצה, מתרגשת כאשר היא רואה את מחלפותיה של בתה בין ירכיה העירומות. היא שולחת יד אולי… להדוף אותה? היד נחה על ראשה של יהודית ומלטפת את שיערה בזמן שזו מלקקת את החריץ והדגדגן שלה ומשגרת גל של עונג בגווה.
“יודית…” היא מלטפת באגודלה את פתחתה של יהודית, מתרוממת עם העדן הגואה בה.
חנה משתנקת כאשר יהודית מחליקה אצבע לתוכה ובאינסטינקט כמעט מתחילה למחות אבל מחאתה גוועת מעצמה, נשטפת באור הבוקע מבין חלציה. האצבע מתחילה לנוע בתוכה וביחד עם הלשון משגרות אותה לספרות של עונג זרות ומסעירות.
כמה עונג עוד יש בעולם ואני לא מכירה בכלל?
בתה ממשיכה ללקק את הכפתור הרעב שלה, דופקת אותה בעדינות באצבעה וחנה חשה בעצמה מטפסת מעלה, לשיא הראשון שלה עם אישה. אבל לא האחרון. אין קירות בעולם הזה. אין חומות. הכל בעצם מותר. כל האיסורים, כל החטאים, כל החרדות; הכל שקרים. האישה הגדולה צדקה: רק היא, חנה, כובלת את עצמה.
“יודית! יודיתיודיתיודית יווווודייייית!” היא נאנקת, משתגרת מעלה בפיר של אור לבן ומסמא את כל החושים, ידה לופתת באנוכיות את ראשה של בתה, דורשת ממנה ומתחננת אליה לעוד ועוד ועוד.
ממצמצת. יהודית מעליה, מחייכת.
“איך היה?” מתנשפת בתה, סמוקה ומנומשת ויפה.
“מדהים, יודינקה.”
“תמיד חשבתי שאני לסבית… אבל לא חשבתי שהפעם הראשונה שלי תהיה עם אמא שלי.”
“כן…” עונה חנה.
“כן מה?”
“ניחשתי. אבל לא היה לי אכפת.”
לבה של יהודית גואה בה לפתע. היא כל כך אסירת תודה לראות את אמא מחייכת ומאושרת אחרי כל השנים האלה שדמעות מציפות את עיניה. היא גוהרת מטה בעדינות ומנשקת בספונטניות את שפתיה של אמא.
“אני כל כך אוהבת אותך, אמא.” היא אומרת, דמעות בעיניה.
“למה את בוכה, יודינקה'?” שואלת אמא בתמיהה.
“כי אני… שמחה כל כך שאת ככה.” מעפעפת יהודית את הדמעות. “שמחה. משוחררת. חיה. אחרי כל השנים האלה… לראות אותך שבורה ו…חרדה. ועכשיו די.”
“די, זה נגמר.” מחייכת אמא ויהודית יודעת שזה נכון ולבה מתרחב. היא גוהרת שוב והנשיקה הבאה היא פחות של אושר צרוף, יותר של לשון לתוך הפה. ושל אנחת ריגוש. ושל ערווה עירומה שמתחככת בזהירות בערווה עירומה.
ואז הלב שלה שוב מתרחב כאשר אמא מניחה את ידיה על ישבנה ומרימה את אגנה שלה כדי לחכך את מפשעתה בהיסוס בזו של יהודית.
“הוֹוֹוֹ…” נאנחת יהודית ואמא עושה את זה שוב, אוחזת בישבנה ומחככת את מפשעתה בחריץ הרטוב של יהודית, הפעם ביותר דיוק ומיומנות.
“הנה משפט שלא חשבתי אי פעם שיצא לי… מהפה: 'תזייני אותי… אמא'…” היא נאנחת כאשר אמא עושה את זה שוב.
“אולי… את?” מציעה אמא בביישנות ויהודית מוצאת עצמה מגחכת.
“בכיף.” היא עונה ומניעה את אגנה לעבר זה של אמא, סוחטת משתיהן נאקת עונג. “הוֹוֹ… איזה כיף… לזיין את.. אמא שלי…”
וכך מתחיל עוד מסע מופלא לחקר גן עדן לא מוכר: בנשיקות לוהטות וערוות מתחכחות ומציצות שדיים וליקוקי כּוּס ועוד נשיקות.
* * *
"אתה נראה טרוד, זאביק.” אומר עזריאל לאחיו. “הכל בסדר?”
הם יושבים בחדר הקטן שבאכסניה, וזאב מביט בטלפון שלו במבט מוזר. ברגיל עזריאל לא ממש מתעניין באחיו החלש, אבל יש עדיין את עניין הקמע ויש לו אינטרס להיות יותר אמפטי.
“משהו… מוזר.” נאנח זאב.
“איפה?”
“אצלי ב… בית.”
“מה זאת אומרת?” נדרך עזריאל.
“חנקה' לא עונה. וגם לא שרול ויהודית. התקשרתי לדקלה, אחות של חנקה' והיא ענתה אבל… נשמעה מוזר.”
“מה זאת אומרת 'מוזר'?”
“כאילו מתנשפת. וצחקקה. והיה נשמע לי שהיא מדברת עם שרול אבל כשביקשתי אותו היא אמרה 'בעצם הוא לא פה'. מה זה 'בעצם הוא לא פה'? מה שייך 'בעצם'?”
לבו של עזריאל מדלג: הנה ההזדמנות שלו.
“אתה… רוצה שאני אשלח לשם את איילה? ש… תברר מה קורה?”
“אני לא יכול לעשות לך את זה… לפני החג?!”
“אם אני מכיר את איילה הבית כבר מוכן ואופק מספיק גדולה כדי להשגיח על הקטנים. באמת שזו לא טרחה. אולי… חנה נפלה לאחד ה… מצבי רוח האלה שלה? אולי היא צריכה עזרה?”
“לא נראה לי.” אומר זאב. “בזמן האחרון היא הרבה יותר בסדר.”
“מה אכפת לך? שתקפוץ לשם בצהריים, לפני כניסת החג… תראה שהכל בסדר… ככה תיכנס לחג בראש שקט והשיחה שלך עם הצדיק תהיה צלולה וטהורה.”
“זה לא קצת בעייתי? לפני החג?”
“ממש לא.” מחייך עזריאל ומניח יד על כתפו של אחיו הצעיר. “בשביל מה יש משפחה?”
* * *
איילה מתחילה להחזיר את הרהיטים למקומם כאשר הטלפון שלה מצלצל מאיפשהו.
“אמא, הטלפון שלך פה!” קוראת אופק.
“את יכולה להביא לי?”
“אני עם המגב ביד, את כל הבית אני ירטיב.” צועקת אופק בחזרה.
איילה נאנחת במרמור ועולה במדרגות. לוקחת מאופק את הטלפון: 'עזריאל' על המסך.
“שלום.” היא עונה בחוסר סבלנות ויורדת למטה.
“מה שלומך, רעייתי? יונתי?”
“מה אתה רוצה, עזריאל? אנחנו באמצע הניקיונות.”
“באמצע? כבר צהריים.”
“נכון, לקראת הסוף. אבל יש עדיין עבודה.”
“כמובן, כמובן… יש לי… בקשה ממך. אופק שומעת?”
“לא.”
“זאביק חושב ש… משהו לא בסדר אצלם בבית.”
לבה של איילה מתחיל להלום בה.
“מה זאת אומרת 'לא בסדר'?” היא שואלת ומלקקת את שפתיה בהיסח הדעת.
“הוא לא יודע בדיוק… אני חושב ש… אולי הקמע קשור לזה…”
“אז?”
“אז חשבתי שאולי… תלכי לשם… לכאורה לראות אם חנה צריכה עזרה… אולי יש לה את אחד ממצבי הרוח האלה…”
“ישראל יהיה שם?” היא פולטת.
“ישראל? לא יודע, למה?”
“סתם.” היא אומרת, פיה מתייבש. “תשמע… עוד לא גמרנו פה… אני לא יודעת אם יהיה לי זמן לזה…”
“בבקשה, איילה שלי… זה חשוב.”
“אני לא בטוחה שזה רעיון טוב פשוט…” היא אומרת ופותחת כפתור בשמלתה, כי חם לה פתאום.
“רק תלכי לשם… תעשי איתם את החג… ואולי יהיה לך כמה דקות פה ושם… להביט… לחפש…”
“לעשות איתם את החג?!” שואלת איילה, חשה בלבה מאיץ עד סף סחרחורת. “אתה בטוח?”
“ככה יהיו לך יותר הזדמנויות להיות איתם… להביט סביב… זה חשוב…”
“ומי יהיה עם הילדים?” היא מתיישבת ואוספת את שמלתה, חושפת את ירכיה ומנופפת בבד להצטנן מעט. הלב שלה דופק חזק משום מה.
“אופק מספיק גדולה… תגידי לה שדודה חנה לא מרגישה טוב ושאת צריכה להיות איתה.”
“עזרי…אני… לא בטוחה שזה רעיון טוב…” היא אומרת ובולעת רוק.
“זה חשוב, איילהל'ה. מאוד חשוב.”
מחשבותיה של איילה יוצאות מהדלת ובמורד הרחוב ובהמשך הכביש ושתי כיכרות ובנין המזכירות ושדרת הזיתים והבית של חנה וזאב ו… ישראל.
ישראל, אחיינה הצעיר שהפשיט ממנה את תחתוניה והכניס את איברו לתוכה. שהרווה אותה בזרעו. שהורה לה לקנות הלבשה תחתונה של חילוניות. שגרם לה לנסוע לחיפה ולקנות הלבשה תחתונה של חילוניות. שאמר לה שבפעם הבאה שהיא תבוא היא תקבל עוד.
לכל סוף השבוע.
“איילה?”
“בסדר.” היא אומרת. “אני אדבר עם אופק ואראה שהבית מוכן לכל החג…”
“אין כמוך.” עולץ עזריאל מצדו השני של הטלפון.
“כל טוב.” היא אומרת ומנתקת, קולה שטוח.
===============================================
המשך יבוא
👩
שירה, 28● אונליין
📍 תל אביב
מחפשת מישהו למפגש דיסקרטי... 😏
שלח הודעה
שתפו:
תגובות (0)
עדיין אין תגובות. היו הראשונים להגיב!
👥 חברות קרובות אליך
A
Administrator
355 סיפורים פורסמו
0 עוקבים