כפות הרגליים של דנה ותמר

מאת הרמטכל תומר תמיד היה גבר של צללים. בעבודה, הוא היה המתכנת השקט, זה שלא מדברים עליו במסדרון, שלא משתתף בצחוקים במטבחון. בבית, הוא הסתגר עם המחשב, האוזניות, והפנטזיות שלו. והפנטזיות? הן תמיד הובילו לאותו מקום: כפות רגליים…. זה לא היה סתם עניין של יופי. זו הייתה משיכה גולמית, ראשונית. תומר דמיין את הריח, את הטעם המלוח-מריר, את הרעד שעובר בגוף כשעורו נוגע בעור הרך שבין האצבעות.   בוקר אחד הופיעה דנה. דנה לא הייתה עוד אחת. היא הייתה אש חיה. שיער שחור מבריק, עיניים ירוקות כארס של נחש, גוף ארוך ומתוח כמו חץ. כשהיא צעדה במסדרון, היא לא הלכה — היא שלטה. כפות הרגליים שלה היו מושא חלומותיו: אצבעות ארוכות, קשת מושלמת, עור חלק וציפורניים אדומות מבריקות כמו דם טרי. דנה היא הסמנכלי״ת החדשה של החברה. בהתחלה, תומר ניסה להסתתר. הוא לא העז להישיר אליה מבט. אבל היא הרגישה. דנה תמיד הרגישה. בהרמות רגל אקראיות, כשחלצה נעליים ליד עמדתו, כשהניחה את כפות רגליה על השולחן בישיבות — כל תנועה הייתה כמו חץ נוסף שננעץ בו. הוא לא ידע שהיא כבר צפתה בו. עקבה. צילמה. יום אחד, אחרי ערב גיבוש, היא סימנה לו לבוא אחריה. הוא הלך כמו מהופנט. דנה הובילה אותו לחדר המנכ״ל, סגרה את הדלת ונעלה. “תשב,” היא פקדה בקול נמוך. תומר ציית מיד, נשימתו נקטעה. היא שלפה טאבלט, לחצה על המסך — והציגה בפניו קבצים חסויים מהחברה, מסמכים שהוא העתיק בחשאי כדי לשמור “למקרה הצורך- ביטוח למידה ויפטרו אותי”. עיניו התרחבו. “מה… איך… זה לא מה שאת חושבת…” “זה בדיוק מה שאני חושבת,” היא חייכה באיטיות, כמו חתול שמצא עכבר. “אם אני מוציאה את זה… אתה גמור. כלא, תביעות, משפחה… הכול נשרף.” דנה התקרבה, רכנה מעליו, הצמידה את פניה לשלו. “אבל יש לי הצעה אחרת,” לחשה, ונגעה בשפתיו עם קצה אצבעה. “מהיום, אתה שלי. אתה עושה כל מה שאני אומרת. בלי שאלות, ובלי לפקפק. ואם לא? אתה יודע מה יקרה.” תומר לא הצליח להוציא הגה. לבו דפק כמו תוף מלחמה. הוא בלע רוק, הרים מבט מהיסוס — וראה את עיניה נוצצות מתשוקה אפלה. “כן… כן, גבירתי,” גמגם לבסוף. ⸻ מכאן, הכול הפך לטקס יומיומי. תומר היה מגיע אליה בערבים, יורד על ברכיו. דנה הייתה מתיישבת בכורסה, מצביעה על הרגל, והוא היה מיד מתחיל: מוריד את הנעל עקב הגבוהה , מנשק את הנעל, מלקק, סוגד. כל ליקוק כאילו חותם את גורלו עוד יותר עמוק, לאחר מכן היה עובר לכף הרגל , ראשית מריח, ואז מנשק בעדינות, נשיקה בכל סנטימטר של כף רגלה, כל זה לא היה מספק את דנה, והיא הייתה רותחת מזעם אם רק תומר היה מפסיק לשנייה אחת עם הלשון, תומר חשב שהגיע לשפל הגדול של חייו, אבל אז נכנסה תמר לתמונה. תמר הייתה החברה הכי טובה של דנה, בלונדינית, גוף גמיש כאילו נולד לרקוד, עיניים כחולות שמסתירות סוד. תמר הייתה נשואה לאלי, עבד כנוע שגם אותו גידלה ביד קשה. כשתמר באה בפעם הראשונה, היא הביטה בתומר, חייכה חיוך שובב. “זה שלך?” שאלה דנה בזמן שהעבירה לשון על צווארה. “כן,” ענתה דנה בקור רוח. “אבל אולי תיהני גם את קצת…” תמר נעמדה מול תומר, דחפה אותו לקרקע עם כף רגלה, לחצה אותו חזק. “תפתח פה,” פקדה. הוא פתח מיד. היא הניחה את כף רגלה בתוך פיו, כמו שמניחים סוכריה לכלב. הוא התחיל ללקק, להיאנח. “תראי אותו… כל כך נואש,” אמרה תמר, וצחקה. אחר כך, הן ישבו יחד, מתנשקות, נוגעות זו בזו בחושניות מטורפת, ותומר היה על הרצפה, מסתכל מהצד, מתאפק לא לגעת בעצמו. דנה חייכה אליו. “אתה רואה? זאת נשיות אמיתית. ואתה? אתה רק כלי,” אמרה, בזמן שתמר ליטפה את שדיה. בערב אחר, דנה תפסה אותו בוהה בהן בזמן אקט סוער במיוחד. היא נעמדה, משכה אותו מהשיער, הצמידה אותו לקיר. “אתה אוהב להציץ? אתה אוהב לחלום שאתה שייך לשתינו?” הוא רעד. “מהיום, אתה לא רק שלי. אתה שלנו. אתה משרת את שתינו, עד שאני אמצא לך בעלים חדשים — אולי אמצא לך מישהו שיעביר אותך הלאה, אולי אמכור אותך, אולי אשאיר אותך פה לנצח. אבל אתה? אתה לא תחליט כלום.”   תמר התקרבה, נישקה את דנה בלהט, ואז לחשה: “אני רוצה אותו הערב. לבד. תני לי לשבור אותו.” דנה צחקה, נשכה את שפתיה. “תיהני, מותק.” באותו ערב, תמר גררה את תומר לחדר צדדי. הוא כרע ברך מול המיטה, בזמן שהיא התיישבה, שלחה את רגליה קדימה וציוותה: “נשק. עכשיו. בלי לעצור. כל הלילה.” לאחר שעה של נשיקות לא היה לתומר טיפה של רוק בגרון, ״המלכה תמר, אוכל בבקשה לשתות מים?״ תמר חייכה חיוך זדוני, ואמרה לו , אם אתה צמא אתה יודע מה אתה צריך לשתות, אפס לא מחונך שכמוך! הפשילה את שמלתה, ולעיני תומר התגלו תחתוני תחרה עם עיטורי משי , עכשיו תתחיל למצוץ את התחתונים ולאט לאט יהיה לך נוזלים בגוף! את הלילה הזה תומר לעולם לא ישכח. ⸻ תומר ידע שאין לו לאן לברוח. אם יברח — היא חושפת אותו. אם יפסיק — הוא אבוד. הוא היה לכוד. אסור. אבל עמוק בתוכו… כל נשיקה, כל ליקוק, כל צווחה קטנה של דנה או גניחה של תמר — מילאה אותו. כל ערב מחדש, שתי הנשים המדהימות האלה, שתי המלכות, שלטו בו, שיחקו בו, עיצבו אותו כמו פלסטלינה. והוא? שבר כלי. מאושר, נרמס, שייך. מאז אותו ערב שבו תומר נחשף, עולמו התהפך. הוא לא היה עוד “תומר מהפיתוח” — הוא היה רכוש. צעצוע. כלי. דנה ותמר הפכו את חייו למסכת של טקסים מתוחכמים. בכל ערב, הוא היה מזומן לדירה של דנה. הכניסה עצמה הפכה לטקס: הוא היה נדרש להוריד את הבגדים עוד לפני הדלת, לזחול פנימה בשקט מוחלט. דנה הייתה יושבת בסלון, רגלה מונחת על משענת, מבטה חד וקר. תמר ישבה מולה, עיניה בורקות. אלי, בעלה של תמר, היה כבר בפנים. גבוה, חסון, אבל מבטו מושפל תמידית, גופו כפוף, כמו עבד שנולד למציאות הזאת. באותו ערב מיוחד, דנה פתחה את הפה ראשונה. “תומר, תכיר… זה אלי,” אמרה. “הוא כבר שנים משרת את תמר, ועכשיו הגיע הזמן ששניכם תלמדו אחד מהשני.” תומר הרגיש רעד קל עובר בו. אלי לא הסתכל לו בעיניים. הוא היה עסוק בלסדר את הכריות לרגלי תמר, מדויק, באדיקות. תמר ליטפה את שיערו כאילו הוא חיית מחמד צייתנית. “אלי,” אמרה תמר בקול רך ומסוכן באותה נשימה, “הערב תראה לתומר איך מצייתים באמת.” אלי הנהן. הוא השפיל את מבטו והתמקם לרגליה של תמר, מוכן לפקודה. דנה חייכה, שלחה מבט חד לעבר תומר. “תראה איך עושים את זה,” אמרה. תמר שלחה מבט מזמין, נגע קלות בשיער של אלי, ולחשה: “קדימה.” אלי כרע ברך מולה, עיניו עצומות למחצה, מפחד לפקוח אותם לגמרי, והתחיל ללקק את סוליות סנדליה. ״גם את האבזם!״ לחששה תמר בחצי חיוך, ואלי המשיך ללקק ולנקות. תמר הפשילה את חולצתו, ותומר ראה סימני מכות יבשות לאורך גבו, ״מסכן,״ חשב, אך לא ידע בכלל מה מתכננת לו דנה. לאט לאט החלה תמר ללטף את גבו של אלי, ובמהרה הליטופים הפכו לשריטות קלות, ולאט לאט התחזקו והתחזקו. אלי החל להשתנק, אבל תמר הכניסה את כף רגלה עמוק עמוק לתוך גרונו, שלא יוציא בטעות הגה! תומר, שעמד מהצד, הרגיש איך ליבו הולם בעוצמה כמעט כואבת. הוא רצה לברוח, אבל היה נטוע במקום כמו עץ. תמר עיסתה את צווארו של אלי, משכה אותו קרוב יותר. הוא נכנע לגמרי, התמוסס אל מגעה, מוכן לכל גחמה. דנה, בינתיים, נגעה בכתפו של תומר, צימרה את עורו במגע קל. “אתה רואה?” לחשה באוזנו, “זו מסירות אמיתית. זו אהבה מהסוג הכי עמוק — אהבה שמעבירה כוח, שליטה, תלות מוחלטת.” תומר נשם בכבדות, מבטו מרותק למתרחש מולו. תמר נראתה כמו מלכה על כס, אלי כמו פסל חי שנבנה רק כדי לשרת אותה. “תורו עכשיו,” אמרה דנה לפתע, ודחפה את תומר קלות קדימה. הוא התקרב, מבטו לא העז לזוז מתמר. היא הביטה בו בשילוב של רוך ואכזריות. “תומר… מעכשיו אתה שלנו,” אמרה בשקט. “אתה תלמד מאלי, תשרת איתו, תצפה בנו, תאהב אותנו… אבל רק לפי התנאים שלנו.” תומר כרע ברך לצידה של תמר. הוא הרגיש איך הקרקע נמסה מתחתיו, כאילו כל הזהות הישנה שלו קרסה ברגע אחד. אלי שלח בו מבט מהיר, כמעט מתנשא, ואז השפיל את עיניו מיד. דנה צחקה צחוק קל, נשענה אחורה, חיבקה את תמר מאחור, נשקה על צווארה באיטיות. שתי הנשים נראו כמו שתי אלהות משחיתות, חזקות, בלתי ניתנות לעצירה. “אני אוהבת לראות גברים נכנעים,” לחשה דנה לאוזנה של תמר. “אני אוהבת לגרום להם לשכוח מי הם בכלל,” ענתה תמר, מחייכת חיוך ארסי. אלי ותומר עמדו שם, חסרי מילים, חסרי זהות. רק מבטים חמים, מתוחים, סוערים, ורצון פנימי להתמסר עד הסוף. ״אלי״ לחשה דנה, תזחל לשולחן האוכל ותביא את הכלובון הכסוף. אלי שלא ידע עדיין את תכנוניה הזדוניים זחל לשולחן והביא אותו, ״עכשיו, קראה דנה, בוא ואראה לך איך משתמשים בו בקלות״ וחייכה חיוך מלא שיניים. ללא התרעה מוקדמת, כף רגלה של דנה פגעה באיבר הקטן שלו, פגעה בצורה כל כך כואבת, שתומר נשכב על הריצפה ללא יכולת תזוזה, הוא נשנק מכאבים , תפס את אשכיו בידו. דנה קמה מעליו, העיפה את ידיו מעל האיבר ובמיומנות יתר סגרה את הכלובון על איברו. זה קר, זה כואב, זה תחושה של לחץ נוראית! חשב לעצמו תומר, אבל רק ממבטה של דנה תומר לא הניד אף איבר בגופו. דנה הצביעה על גרביה הלבנות, תומר לא חיכה להמשך פקודה, והתחיל להסניף ולהריח, ״תוריד אותם עם הפה, ותיזהר לנשוך אותי!״ אמרה דנה. תומר מעולם לא התנסה בכך לפני, ולכן הזמן נראה לו כמו נצח, לאט לאט הצליח להוריד את הגרב הראשונה, לאחר מכן עבר לשנייה, ופתאום נגלו לעיניו כפות רגליה המושלמות של דנה! שהוא אונן עליהם אינספור פעמים, התשוקה הגדולה והעזה שלו הרקיעה שחקים! כל מה שרצה זה רק להתחיל לנשק וללקק! ״עכשיו, חייכה תמר, הגיע הזמן שתומר יטעם את הרגליים של אלי״ כל ההתלהבות של תומר ירדה לתמיון, כל החרמנות בעזה התחלפה בהרגשה של גועל, נכון שאלי נראה טוב, אבל ללקק רגלי גבר? הוא בחיים לא חשב שהוא יעשה זאת! אלי הגניב אליו מבט מחויך, נשכב על הריצפה לידו, והגיש לו את כפות רגליו. בזמן שתמר מניחה על אלי את רגליה המושלמות, הוא מנשק כף רגל גדולה ולא מטופחת. הגועל, הבושה, ההתמסרות, אני רכוש, הוא סוף סוף התחיל להבין. פתאום קמה דנה, התחילה ללטף את שערו של תומר, ליטפה את פניו, ולחשה לו: ״זה נעים לך?״ ״לא מלכתי״ ענה תומר תוך כדי ליקוק. ״אז כדאי שתבין מה קורה למי שלא מציית לנו!״  ״תמשיך עד שאגיד להפסיק!״ בינתיים דנה התיישבה צמוד לתמר, צמוד ממש, והחלו מנשקות ומענגות אחת את השנייה, ותומר? רק רצה להיות שם לצידם, לשרת אותם. הוא הביט ברגליה האלוהיות של דנה, הסיט מבטו לרגליה המהממות של תמר, וחשב לעצמו,״ שווה לי הכל כדי לשרת אותם״.   מאותו ערב, הפכו הארבעה למשפחה מעוותת ועמוקה של שליטה. דנה ותמר שלטו ביד ברזל, השתעשעו בתומר ואלי — לפעמים יחד, לפעמים לחוד. תומר למד שכל תנועה שלו נקבעת על פי גחמותיהן. כל מבט, כל נשימה, כל רגש — כולו שייך להן. הוא כבר לא היה תומר מהפיתוח. הוא היה רכוש. הוא היה סוד. והוא ידע שאין דרך חזרה