היא, אני והוא

חלק ראשון – הוא אני בתוכה, עמוק, בקצב המוכר והנעים הזה שאנחנו מכירים כל כך טוב אחרי ארבע-עשרה שנים. היא מתחתיי, רגליים כרוכות סביב המותניים שלי, ציפורניים חופרות לי קלות בגב, נהמות קטנות ורכות בכל פעם שאני נכנס עד הסוף. זה לא הסקס הכי פרוע שהיה לנו, אבל זה בדיוק מה שטוב עכשיו – החום, המוכרות, הריח שלה, הדרך שהיא מתהדקת סביבי כשהיא מתקרבת. כשהיא גומרת אני מרגיש את זה בכל הגוף שלי – הגלים הקטנים האלה, הרעד העדין, ואיך היא לפתע תופסת אותי חזק יותר ומושכת אותי עמוק פנימה כאילו רוצה שאשאר שם לנצח. אני נותן לזה עוד כמה דחיפות חזקות ואז גם אני מתפוצץ בתוכה, נושם בכבדות לתוך הצוואר שלה. אנחנו נשארים ככה דקה-שתיים, מתנשמים, מזיעים, מחוברים. אני מלטף לה את הצד של השד, את הקימור התחתון המלא הזה שאני כל כך אוהב. "אלוהים, יעל," אני לוחש, "השדיים שלך… אני לא מבין איך הם עדיין מושלמים ככה אחרי שני ילדים." היא צוחקת חרישית, קצת נבוכה, קצת נהנית. "אתה תמיד אומר את זה." "כי זה נכון. הם… פשוט… מושלמים. הכי יפים שראיתי בחיים שלי. רציני." היא שותקת רגע, ואז אומרת בשקט, "זה ממש מדליק אותך, נכון? כשאתה מדבר ככה עליהם." אני מרגיש איך הזין שלי, שעדיין בתוכה, זז קצת רק מהמשפט הזה. "כן. ממש." היא נושכת שפה, מסתכלת הצידה רגע, ואז חוזרת אליי. "גם אותי זה… קצת… מדליק כשאתה מדבר ככה." משהו משתנה באוויר. אני מרגיש את זה. "את אוהבת שמדברים על השדיים שלך? או… שאת אוהבת שדיים בכלל?" היא לא עונה מיד. אבל הלחיים שלה נהיות אדומות יותר, והיא לא מצליחה להסתיר את הניצוץ בעיניים. חלק שני – היא אני יושבת על הספה, רגליים מקופלות מתחתיי, החלוק הדק הזה בקושי מכסה אותי. היין בכוס כבר כמעט נגמר, אבל אני לא באמת שותה – אני רק מחזיקה אותה כדי שיהיה לי משהו לעשות עם הידיים. הלב שלי דופק חזק מדי, כאילו מישהו שם לי תוף בתוך החזה. הוא יושב מולי, רגוע יותר, אבל אני רואה את הניצוץ בעיניים – הוא יודע שהוא פתח דלת, ועכשיו הוא מחכה שאני אחליט אם להיכנס דרכה. "טוב… בואי נדבר על זה כאילו זה סתם משחק," הוא אומר בשקט, "מי היית רוצה?" אני צוחקת, צחוק קצר ועצבני, אבל בתוך הגרון שלי הכל מתייבש. אני סוגרת עיניים לרגע, ופתאום זה מתחיל – התמונות בראש, חדות, חיות, כאילו אני כבר שם. קודם כל נועה, מהגן של עידו. אני רואה אותה בדמיון – השיער הבלונדיני הקצר, החיוך הגדול, הגוף הדקיק אבל עם החזה המפתיע, כזה שמתבלט גם בחולצות האמהות הפשוטות שלה. אני מדמיינת אותה מורידה את החולצה לאט, השדיים הקטנים אבל מוצקים, הפטמות ורודות וזקורות מהקור… הבטן שלי מתהדקת. אבל אז אני נזכרת איך היא מדברת על הילדים כל הזמן, ואיך היא תמיד קצת ממהרת, והפנטזיה נרעדת ומתפוגגת. "לא," אני לוחשת, "מוזר מדי. היא יותר מדי… מהגן." הוא מהנהן, מחייך קלות, נותן לי להמשיך. אני ממשיכה, כמו מישהי שמנסה בגדים בחנות. גלית, החברה של שירי. אלוהים. היא גבוהה, רגליים ארוכות, ישבן עגול וחזק מהריצות שלה. אבל מה שבאמת תופס אותי זה החזה שלה – גדול, כבד, כזה שזז קצת כשהיא צוחקת. אני מדמיינת אותה עומדת מולי, מורידה את החולצה ההדוקה, השדיים נשפכים החוצה, כבדים, חמים, ואני נוגעת בהם, מרגישה את המשקל בידיים… הפטמות שלי מתקשות פתאום מתחת לחלוק, אני מרגישה את זה חזק. אבל אז אני נזכרת שהיא קצת שתלטנית, קצת מפחידה, והמחשבה שהיא תיקח שליטה מלאה גורמת לי להתכווץ קצת בפחד מעורבב בתשוקה. "אולי… לא," אני אומרת, אבל הקול שלי רועד. אני ממשיכה לזרוק שמות, כל אחת מהן כמו חלון קטן לפנטזיה אחרת. מיכל מהעבודה – שיער אדום ארוך, חיוך שובב, גוף רך ועגול. אני מדמיינת אותה שוכבת על הגב, השדיים מתפשטים לצדדים, ואני מורידה את הפה אליהם, מלקקת במעגלים איטיים… הנשימה שלי נעשית קצרה יותר. אבל היא נשואה, והמחשבה הזאת מרגישה כמו קו שאני לא בטוחה שאני רוצה לחצות. ואז הוא אומר את זה, בשקט, כמעט בלחישה: "ומה עם תמר?" השם נוחת עליי כמו מכה מתוקה. אני קופאת. הלב דופק כל כך חזק שאני בטוחה שהוא שומע. תמר. אני רואה אותה מיד – העיניים הירוקות החודרות, השיער השחור הארוך שמגיע עד אמצע הגב, החיוך הקטן הזה שתמיד נראה כאילו היא יודעת משהו שאת לא. אני זוכרת את האירוע ההוא, לפני שנתיים בערך, כשהיא לבשה שמלה ירוקה כהה עם מחשוף בצורת V עמוק. כשהיא רכנה להרים כוס שנפלה, ראיתי את החזה שלה – מלא, גבוה, מושלם, כמעט נשפך מהבד. אני זוכרת איך עמדתי שם כמו טיפשה, מרגישה חום עולה לי בלחיים, וחשבתי לעצמי 'זה לא הוגן שמישהי נראית ככה'. ועכשיו אני מדמיינת את זה במלוא הפירוט: היא עומדת מולי בסלון, מורידה לאט את הרצועות של השמלה האדומה הזאת שאני בטוחה שהיא תלבש, השדיים נחשפים – גדולים, עגולים, עם פטמות כהות וזקורות מההתרגשות. אני מדמיינת את הידיים שלי עליהם, מרגישה את הרכות, את החום, את המשקל. אני מדמיינת את הפה שלי שם, מוצצת, שומעת אותה גונחת בשקט, ואיך הגוף שלי רוטט רק מהמחשבה. הפטמות שלי כואבות עכשיו, קשות כל כך מתחת לבד הדק. אני מרגישה רטיבות בין הרגליים, חום שמתפשט בכל הגוף. אני לא מצליחה להסתכל לו בעיניים. "היא… כן," אני לוחשת, והקול שלי נשבר קצת. "היא יפה מאוד." הוא מחייך, לאט, מנצח. "אני יכול לדבר איתה. סתם… לבדוק." אני שותקת רגע ארוך. הלב עדיין דופק כמו משוגע. הראש מלא בתמונות של תמר – שלה ושלי, יחד, עירומות, מתגרות, נוגעות. אני מרגישה כאילו אני עומדת על צוק, והרוח חזקה מדי. ואז אני מהנהנת. פעם אחת. קטנה. אבל מספיק. "כן." והמילה הזאת מרגישה כמו שחרור, כמו נפילה מתוקה לתוך משהו שאני כבר לא יכולה להתכחש לו. חלק שלישי – תמר כשהוא התקשר אליי, לא הייתי צריכה שהוא יסיים את המשפט. ידעתי. המתח הזה ביני לבין יעל היה שם במעט המקרים שנפגשנו. כאילו בתוכי ידעתי שהטלפון הזה יגיע. חיכיתי שהם יעשו את הצעד הראשון. תמיד תהיתי מה מסתתר מתחת למעטפת המושלמת של יעל. רציתי להיות זו שמקלפת ממנה את השכבות, זו שרואה אותה באמת, בלי מסכות של 'אמא' או 'רעייה'. רציתי לדעת אם אני יכולה לגרום לה לגנוח ככה. עכשיו, כשאני עומדת מולה בסלון שלהם והיא לובשת את השמלה השחורה הזאת, אני מבינה שהמציאות הולכת להיות הרבה יותר מסוכנת מהדמיון. המבט שלה אומר הכל – היא רוצה שאני אקח אותה למקום שהיא לא מעזה ללכת אליו לבד. האור רך, נרות דולקים על השולחן האחורי, מוזיקה נמוכה מאוד ברקע – משהו איטי, חושני, כמעט לא נשמע, יעל עומדת מולי, כמה צעדים בתוך החדר, היא לובשת שמלת משי שחורה קצרה, עם מחשוף עמוק מאוד שחושף את הקימור המלא של השדיים שלה. הבד דק כל כך שאפשר לראות את קווי הפטמות כשהיא נושמת. השיער שלה פזור, קצת פרוע, כאילו מישהו כבר העביר בו אצבעות. היה משהו בבית שלהם שתמיד גרם לי לקנא קצת. החום הזה, הידיעה שהם מכירים אחד את השני כל כך טוב. כשנכנסתי לסלון, לא רציתי רק את הגוף שלה; רציתי להישאב לתוך האש הזאת שהם מתחזקים כבר ארבע-עשרה שנים. זה תמיד גרם לי לקנאה, עכשיו זה גרם לי בעיקר לתשוקה. אני מורידה לאט את המעיל, נותנת לו ליפול על הכורסה ליד הדלת. אני לבושה בשמלה אדומה וכהה, צמודה, עם חתך גבוה ברגל שמאלית. כשאני זזה, הבד נפתח ומגלה את הירך עד למעלה מאוד. אין חזייה מתחת, רק שתי רצועות דקות שמחזיקות את הכל במקום בקושי. אנחנו עומדות ככה רגע, סוקרות זו את זו בשתיקה. היא מסתכלת לי בעיניים, אחר כך יורדת במבטה אל הפה, אל הצוואר, אל החזה. אני רואה איך הגרוגרת שלה זזה כשהיא בולעת רוק. אני עושה אותו דבר – עיניים ירוקות גדולות, שפתיים מלאות שנצבעו באדום כהה, השדיים הגבוהים והעגולים האלה שכבר ראיתי פעם אחת בחולצה צמודה באיזה אירוע חברה, ועכשיו הם כאן, ממש מולי, זזים קלות עם כל נשימה. "את נראית… מדהים," היא אומרת בשקט, קולה קצת רועד. "גם את," אני מחייכת חיוך קטן, איטי. "השמלה הזאת… היא עושה דברים לא הוגנים לשדיים שלך." היא צוחקת עצבנית, מורידה מבט לרגע, ואז חוזרת להסתכל עליי. "גם שלך לא בדיוק… צנועה." אני עושה צעד קדימה. היא לא זזה לאחור. אני מרימה יד, מניחה קצות אצבעות על הכתף שלה, מלטפת לאט את הרצועה הדקה של השמלה שלה. הבד כל כך חלק, העור שמתחתיו חם. אני מרגישה איך היא נרעדת קלות תחת המגע. "אפשר?" אני שואלת בשקט, אצבעותיי כבר מחליקות לאט מטה, אל המחשוף. היא מהנהנת, כמעט בלי לנשום. אני מושיטה יד שנייה, מניחה אותה על המותן שלה, מושכת אותה קצת יותר קרוב. השדיים שלנו כמעט נוגעים דרך הבד. אני מרגישה את החום שלה, את הקימורים הרכים נלחצים קלות נגד החזה שלי. אני רוכנת, מנשקת אותה על הצוואר – נשיקה אחת ארוכה, רכה, ואז עוד אחת קצת יותר נמוך, ממש מעל עצם הבריח. היא נושמת בכבדות, הידיים שלה עולות ומונחות על המותניים שלי, כאילו מחפשת משהו להיאחז בו. אני מרימה את הראש, מסתכלת לה בעיניים. "את רוצה שאמשיך?" היא לא עונה במילים. רק מושיטה יד, אצבעות רועדות קלות, ומתחילה להזיז את הרצועה הדקה של השמלה שלי הצידה. הבד מחליק לאט, חושף את השד הימני שלי לגמרי. הפטמה כבר קשה, זקורה מהציפייה. היא נושמת עמוק, עיניים פעורות. ואז היא מורידה את הראש, מנשקת אותה בעדינות, כמעט בהיסוס. הלשון שלה נוגעת קלות, ואני לא מצליחה לעצור גניחה קטנה. מהפינה אני שומעת אותו נושם חזק יותר. הוא יושב שם על הכיסא, רגליים מפושקות, ידיים על הירכיים, עיניים נעוצות בנו. הוא לא זז. רק צופה. אני לוקחת את היד של יעל, מניחה אותה על השד השני שלי, מעל הבד. היא לוחצת קלות, מלטפת, ואני מרגישה איך כל הגוף שלי מתחמם. אני מחזירה טובה – מושיטה יד ומזיזה גם את הרצועה שלה. השמלה שלה נופלת עד המותניים, השדיים שלה חופשיים לגמרי עכשיו, רגע לפני שאני מורידה את הראש אליהם, יעל מסיטה את המבט ממני ושולחת אותו הצידה, אל הפינה שבה הוא יושב. זה מבט מהיר, בוער, כאילו היא מוודאת שהוא רואה הכל, כאילו היא מזמינה אותו להיות נוכח בתוך העונג שלה. הוא מהנהן אליה בקושי, העיניים שלו נעוצות בה בטירוף, והאישור השקט הזה שלו נותן לה לשחרר אנחה עמוקה ולהתמסר אליי לגמרי. אני לוקחת שד ביד, מרגישה את המשקל, את הרכות, ואז מורידה את הפה ומתחילה למצוץ, לאט, עמוק. היא גונחת בקול, הראש נשמט לאחור, יד אחת בשיער שלי, השנייה אוחזת בכתף שלי חזק. משם הכל זורם – השמלות נופלות לגמרי, אנחנו על המיטה, גופים צמודים, ידיים ופיות בכל מקום, נשיקות, ליקוקים, גניחות. והוא עדיין שם, בפינה, נושם בכבדות, מתחרמן עד כאב, צופה בכל רגע, בכל תנועה, עד שהוא לא יכול יותר ומשחרר בשקט, בלי לגעת בנו, רק מהמראה של שתי נשים שמתמסרות זו לזו לגמרי. וכשאנחנו נרגעות בסוף, מתכרבלות זו בזו על הסדינים, אני מסתכלת עליו לרגע. הוא מחייך חיוך עייף, מאושר, מבולבל קצת. אני לוחשת לעצמי, בקושי נשמע: "כן… זה באמת היה שווה הכל."