ג׳ינג׳יס חם

הפקיד קיבל את האישה. היא היתה מיוזעת. בטנה היתה מרופשת בבוץ דרכים מגליד. ועל שער ערוותה שרצו מנדבושקעס. היה עליה להתכונן כראוי לקראת המפגש עם ג׳ינג׳יס חאן. הוא יוותר לבדו עם כאב ביצים. אבל למי אכפת. ג׳ינג׳יס סיים את ארוחת הבוקר שלו, אומצת גמל שלוקה ברוטב אשכי חזיר. הוא זקוק לטסטוסטרון הזה. הרופא אבחן אצלו ירידה בהיקף האשכים. בדרכו הלאה הוא נשנש ביצי סנאים מיובשות, טבולות בדבש, אותם שלה מתוך סלסילת קש קטנה, מרופדת במטפחת צבעונית ודביקה. באוהל הוא האזין בכובד ראש לסקירה ביטחונית מפי שלישו הצבאי, בנוכחות אלופי הפיקוד המרכזי המלכותי. משלוח חדש של שבויות הגיע מן האצולה הכבושה של המחוז. הוא ליטף את מפשעתו בהיסח הדעת. הגיע העת להותיר חותם גנטי בחבל הארץ הזו. הוא טיפס על הריקשה שהיתה רתומה לבן אדם. ההרמון היה מרופד בשטיחים רכים, ומבושם בקטורת של וניל וקינמון עם נגיעות רום ודבש. הוא שלה עוד חופן של אשכים ופצפץ אותם אל קיבתו. חש את איברו מתקשח. איבר קטן היה לו. אך כמו סוס פוני גזעי הוא היה מיומן במלאכתו. הגלימה נשרה ממנו, חושפת את פלחי עגבותיו לאור השמש המנצנץ מבעד לחרכים. שיזוף קל ניבע מהן, רושם הליטוף העדין של השמש המרכז אסייתית. איברו המחודד מכוון אותו כמו מצפן לעבר מתקן השיגול. האישה הראשונה היתה שם, מוכנה ומזומנה, מכווננת בתנוחת גלורי הול. נרתיקה משוח בשמן סיכה, ממתין לו, עכשיו רק לפמפם. האיבר העדין והדק השתובב לו במרחבי הכוס העצום של בת האצילים השמנה, שהיתה שרועה על בטנה, נמחצת תחת כובד משקלה וזולגת לצדדים. שדיה הכבדים מרוסקים תחת כתפיה העבות, המחוצ׳קנות. בלי הרבה תחבולות הוא השפריץ כמה מטחים נאים אל מנהרותיה. מתנשף הוא צנח על בטנה, שהתהפכה בזריזות לכדי שכיבה על הגב, על ידי אבירי המשגל המיומנים. את ראשו הוא טמן בין שדיה, ונפל לתוך תנומה מרופדת על משמני בשרה הנאנקים. הנשים הנותרות שכבו דוממות במתקנים. ממתינות. הזמן אינו דוחק, והמלאכה מצויה בשפע. השמש טיפסה עוד חצי מעלה בשמים. הוא שואף סם הזיה מערפל, מרחף עם בולבול נוטף אל כוס חדש, נקי ורענן, בוהק וקליל כמו ענן. עכשיו הוא מזיין את אמא שלו, המתגשמת בתוך הישבן העצום שלה, אוחחחח, כמה היה מפנטז עליו, מתכרבל ומתכדרר בחמוקי התחת האימהי. מלקלק את חלבה מתוך קש יניקה ארוך, שמתפתל מתוך שדיה המיובלים. התאים הסנאיים בעבעו ובערו בתוכו. עמוד השדרה שלו התמוגג והזדעזע עד לעצם הזנב והערמונית. רעד חלף בו, הוא השפריץ סילון עצום ולא יסף, קורס בחולשה אל אגם הסליים שהיה מבעבע על כרסה של אשת האצולה, מותיר אדוות הלוך ושוב בשיפוליה. הצבע הסגול התפשט באשכיו, הוא גמע בשקיקה משקה סמיך שהיה צריך מספר רגעים כדי להתפשט בגופו ולחדש כנשר נעוריו. כמה נשים נוספות זכו לחבטות קצובות מחלציו הגסים והשדופים. אנשי המקצוע אמדו את תפוקתו בכמה עשרות מיליליטר נוזל זרע לבנבן, שבתחילה היה סמיך, עד שהלך והתדלל, הלוך ודלול. המרפאה בצללים ​”היא ידעה את הריח שלו עוד לפני שנכנס לאוהל. ריח של סוסים עייפים, של דבש דביק ושל הזיעה החמוצה של מי שמנסה להילחם בזמן. היא לא השתחוותה. מי שמחזיקה בסודות הזיקפה של הקיסר, לא צריכה לכופף את הגב. ​בידיים קרות, משוחות בתמצית ערער ושרף, היא פתחה את גלימתו. היא הביטה באיבר השדוף שלו, לא בבוז, אלא במבט של שען הבוחן קפיץ שבור. ‘שוב השתמשת ביותר מדי סם הזיה,’ היא לחשה, אצבעותיה המחוספסות מעסות את אשכיו הסגולים, מרגישה את הווריד הפועם שם כמו חיה פצועה. ​היא ידעה שהוא זקוק לה לא רק בשביל הנוזל הלבן שהוא מנסה לסחוט מגופו, אלא בשביל הרגע הזה שבו הוא יכול להפסיק להיות אל ופשוט להיות בשר. היא הצמידה אל שפתיו היבשות קש יניקה עשוי עצם, מלא בחלב נאקות מהול באופיום. ‘שתה, ג’ינג’יס,’ אמרה, ‘הממלכה תחכה. המנהרות של בנות האצולה לא יברחו לשום מקום. עכשיו אתה רק תינוק זקן באגם של סליים’.” השחר עלה על הערבה המונגולית בצבע של כבד נא. באוהל המרפאה, האדים של הווניל והקינמון התחלפו בריח מתכתי של דם קרוש וחומרי חיטוי חריפים. ג’ינג’יס נלקח משם כבר מזמן, גורר את עקביו לעבר סדר היום הקיסרי שלו, משאיר אחריו רק שובל של ריח אופיום ושטיחים מוכתמים. ​המרפאה ישבה על שרפרף נמוך. לפניה עמדה המבחנה ובה הזרע שסחטה ממנו בלילה. “דללה דללה,” מלמלו שפתיה היבשות. היא לא הרגישה רחמים כלפי הקיסר, רק סקרנות קרה. היא טבלה זכוכית דקה בתוך הנוזל הלבנבן והרימה אותה אל מול קרן שמש בודדה שחדרה מבעד לחרך. ​בזמן שכולם ראו בו אל כובש, היא ראתה בו רק כלי קיבול דולף. ​היא הושיטה יד אל מתחת לגלימתה העבה. אצבעותיה, שעד לפני שעה טיפלו במכשירים גסים ובבשר רופס של אחרים, חיפשו עכשיו את עצמה. היא לא רצתה זקפה מכנית או פמפום של “אבירי משגל”. היא רצתה את החריפות של הריקבון. ​היא טבלה את אצבעה במבחנה של ג’ינג’יס, לוקחת את הזרע הדליל שלו, ומרחה אותו באיטיות על דגדגנה המתוח. הקור של הנוזל גרם לה לצמרמורת. היא עצמה עיניים ודמיינה לא את הקיסר, אלא את הכוח שמתכלה בתוכו, את האש ששורפת את האשכים שלו והופכת אותם לאפר. היא דמיינה את המנהרות של בנות האצולה השמנות, ואיך היא, המרפאה, היא הבעלים האמיתיים של כל הזרע הזה. ​גניחה שקטה נפלטה מגרונה. היא לא הייתה זקוקה למשאבות. גופה הגיב לריח של המוות והפוריות המעוותת. היא החדירה שתי אצבעות עמוק פנימה, מרגישה את הנוזל הקיסרי מתערבב במיצים שלה, הופך לחלק מהממלכה הפרטית והאפלה שלה. ​כשגמרה, זה היה קצר וחד כמו מכת סכין. היא ניגבה את ידיה במטפחת הצבעונית והדביקה שג’ינג’יס השאיר אחריו, וזרקה אותה לאש הקטנה שבערה במרכז האוהל. ​”עוד יום של כיבושים,” היא לחשה לעצמה, בזמן שהחלה לטחון אשכי סנאים טריים לקראת ארוחת הבוקר של המלך. ​המרפאה סימנה לשני שומרים חרישיים לגרור פנימה את השבויה החדשה. הילדה-אישה הזו הייתה מחוז אחר לגמרי; עורה היה לבן כקליפת שקד ועיניה רחבות, מלאות באימה טהורה ומזוקקת. היא עמדה שם, רועדת בתוך שמלת המשי הקרועה שלה, בזמן שהמרפאה המשיכה למרוח על חלציו של ג’ינג’יס משחה אפורה שהריחה כמו גופרית ופרחי לוטוס רקובים. ​”היא נקייה מדי,” נחרה המרפאה בבוז, מעבירה מבט על הילדה. “היא תישבר תחת הכובד שלך עוד לפני שתספיק להשפריץ את טיפת הסנאים הראשונה.” ​ג’ינג’יס נאנק. האופיום התחיל לפעול, והוא הרגיש את גופו הופך למשהו שבין נוזל למוצק. הוא רצה אותה, אבל האיבר הקטן שלו נותר שמוט, מנמנם בתוך שלולית השמן על ירכו. ​”תביאו את המשאבה,” פקדה המרפאה. ​מתוך ארגז עץ הוצא מכשיר משונה, שילוב של קרן אייל חלולה ומפוח עור קטן. המרפאה הצמידה את המכשיר לבסיס איברו, ושואבת בתנועות קצובות את מעט הדם שנותר בעורקיו העייפים. ג’ינג’יס הרגיש את הלחץ נבנה. זה כאב, כאב חד ומתוק שהזכיר לו שהוא עדיין חי. ​השבויה צפתה במחזה, גרונה חנוק מבכי שלא העז לצאת. היא ראתה את הקיסר הגדול הופך למכונה פועמת של בשר וכימיקלים. המרפאה ניגשה אליה, תפסה בסנטרה ביד אחת, וביד השנייה טבלה אצבע בתוך קערת ה”סליים” המבעבעת שעל בטנו של ג’ינג’יס. ​”תטעמי,” לחשה המרפאה לשבויה, “זה הטעם של האימפריה. מלוח, דביק וגוסס. אם תשרדי את הלילה הזה, את תהיי אם לגיבורים, או לפחות למוטציות עם עיניים של סנאי.” ​היא דחפה את האצבע המזוהמת אל פי הזכוכית של הנערה, בזמן שג’ינג’יס הרים את ראשו, עיניו מזוגגות ואדומות, מוכן לשיגול שמרגיש יותר כמו טקס אשכבה מאשר מעשה של אהבה. ​המרפאה לא הרפתה. היא כיוונה את המשאבה כמו מכונאית המזריקה דלק למנוע חלוד, עד שאיברו של ג’ינג’יס עמד בזקיפות משונה, כמעט מלאכותית, בוהק תחת שכבת השמן והמשחה האפורה. הוא היה דק וחד, נראה יותר כמו כלי נשק מאשר איבר חי. ​הוא לא טיפס עליה; הוא פשוט הוטל לעברה על ידי השומרים, שקבעו את גופו מעל הנערה בתנוחה של צלוב שמוט. השבויה שכבה תחתיו, עיניה ננעלו בתקרת האוהל, מנסה להתנתק מהבשר הכבד והמיוזע שצנח עליה. ​”עכשיו,” לחשה המרפאה באוזנו של הקיסר, “תפמפם לפני שהדם יברח חזק יותר מהחיילים שלך בחזית.” ​החדירה הייתה יבשה וקרה למרות כל השמנים. זה היה חיכוך של ייאוש. ג’ינג’יס נאנק, קולו נשמע כמו חריקה של עור מתוח. הוא לא הרגיש עונג, הוא הרגיש חובה. הוא פמפם בתנועות קצובות, מכאניות, בזמן שהמרפאה מעסה את ערמוניתו מבחוץ ביד מיומנת, סוחטת ממנו את כל מה שנשאר בתאי הסנאי הבוערים שלו. ​הנערה נחנקה תחת כובדו. הריח של האופיום, הזיעה ואשכי החזיר עטף אותה כמו תכריכים. היא הרגישה את ה”סליים” מהבטן שלו נמרח על שדיה, מתערבב בדם ובשמן הסיכה המודרני מדי. ​פתאום, רעד עבר בו. זה לא היה רעד של אורגזמה, אלא התפרצות של רעל. ​”הוא משפריץ!” צעקה המרפאה בחדווה כמעט דתית. ​מטחים של זרע דליל, שקוף למחצה, החלו להיפלט ממנו בפרכוסים כואבים. זה לא היה סילון אדיר, אלא זליגה עקשנית של חיים שהולכים ואוזלים. הוא השפריץ על מנהרותיה של הנערה, על ירכיה הלבנות, על השטיחים המבושמים בווניל וקינמון. כל טיפה הייתה כמו חתימה של צוואה גנטית שנכתבת בדיו דהוי. ​כשהטיפה האחרונה נשרה, ג’ינג’יס קרס. הוא נפל על פניה של השבויה, חוסם את נשימתה עם חזהו השעיר והמיוזע. המרפאה ניגשה מיד, לא כדי לעזור לו, אלא כדי לאסוף במבחנת זכוכית את מה שנזל החוצה. היא הביטה בנוזל הדליל מול אור השמש המנצנץ מבעד לחרכים. ​”דללה דללה,” מלמלה המרפאה את המילים שלה, “הלוך ודלול. אבל זה מספיק. הממלכה ממשיכה, גם אם המלך כבר מזמן הפך לצל של עצמו.” ​ג’ינג’יס שכב שם, נוחר בתוך תרדמת סמים, איברו הצטמק בשניות והפך שוב לקפל עור חסר אונים, בזמן שהשבויה נותרה קפואה תחתיו, נושאת בתוכה את הזרע של אל גוסס. האור באוהל הפך לסגול עכור. ג’ינג’יס בלע חופן נוסף של ביצי סנאי מיובשות, אבל הפעם הן היו טבולות במיץ של פטריות הזיה שצמחו על גופות של שבויים. המרפאה עמדה בצד, חיוך דק על שפתיה, בזמן שאלופי הפיקוד המרכזי פשטו את בגדיהם. הם היו גברים גסים, עם צלקות קרב וריח של דם טרי, והם הסתכלו על הקיסר שלהם במבט שמתחיל לאבד מהכבוד שלו. ​”הממלכה זקוקה לזרע!” שאג ג’ינג’יס, אבל קולו נשבר. הוא הרגיש את הרצפה הופכת לנוזלית. “כולכם… כולם להשפריץ אל תוך האגם!” ​הנשים השמנות והשבויות המחוצ’קנות הובאו למרכז. זה הפך למפעל בשר רוחש. אלופי הפיקוד התנפלו על השבויות בחמת זעם, והסאונד של חבטות בשר וגניחות מילא את החלל. ג’ינג’יס עמד במרכז, המשאבה של קרן האייל מחוברת לחלציו, מופעלת על ידי המרפאה בקצב רצחני. ​פתאום, הצבע הסגול הכה בו. הוא לא היה באוהל יותר. ​הוא היה בתוך רחם קוסמי. הקירות סביבו היו עשויים מהישבן העצום של אימו, הרים של בשר רך ואינסופי שבלעו אותו פנימה. הוא זחל בתוך מנהרות של חלב חם, כשהוא יונק מתוך קש היניקה המפותל שיוצא משדיה המיובלות. “אמא,” הוא יבב בתוך ההזיה, בזמן שבמציאות הוא פמפם בטירוף אל תוך אוויר ריק, זרעו הדליל ניתז לכל עבר, מתערבב בזיעה של אלופיו. ​באותו רגע נכנס ז’בקה, המצביא הצעיר והמיוזע. היה לו איבר של סוס פרא, זקוף וחסר רחמים, בלי צורך במשאבות ובלי אשכי סנאים. הוא לא חיכה לאישור. הוא ניגש אל השבויה הלבנה, זו שג’ינג’יס בדיוק סיים “לחתום” עליה, וחדר אליה בעוצמה שגרמה לכל האוהל לרעוד. ​ג’ינג’יס, לכוד בתוך ההזיה האדיפלית שלו, ראה את ז’בקה בתור דרקון שמנסה לגנוב לו את החלב של אמא. הוא התנפל על המצביא הצעיר, והשניים התגלגלו בתוך אגם הסליים והזרע שעל הרצפה. זה היה זיון-קרב. אלופי הפיקוד הקיפו אותם, גומרים על גבם של הנאבקים, יוצרים מעטפת של נוזל לבנבן שכיסתה את הכל. ​המרפאה צפתה מהצד. היא ראתה את ז’בקה לוקח את הבכורה בתוך הבשר, ואת ג’ינג’יס טובע בתוך הפנטזיה של עצמו. היא ידעה שהלילה הזה הוא הלילה שבו הכתר עובר מיד ליד. לא דרך חרבות, אלא דרך זקפה. ​ג’ינג’יס השפריץ מטח אחרון, עצום, סילון של ייאוש שפגע בפניו של ז’בקה, וצנח חסר הכרה. ז’בקה המשיך לזיין, עיניו נעולות בעיני המרפאה. היא הנהנה. האימפריה דועכת, אבל הזיונים… הזיונים לעולם לא נגמרים. ​שחר של דם וזרע ​הבוקר עלה כמו מוגלה צהובה מעל האוהל. ג’ינג’יס התעורר בתוך שלולית ה”סליים” הקרושה, גופו רועד מגמילה ומהזיות. ז’בקה המצביא ישן בפינה, זרועותיו הכבדות כרוכות סביב שתי שבויות, חיוך של ניצחון מרוח על פניו המיוזעות. ​אבל במרכז האוהל עמדה היא. הנסיכה אוריאנה, המלכה הכבושה של המחוזות המערביים. היא לא נראתה כמו שבויה יותר. היא עמדה עירומה, עורה הלבן מרוח בשיירי הזרע והשמן מהלילה, אבל היא החזיקה בידה את מבחנת הזכוכית של המרפאה. ​”הם חשבו שזה רק נוזל של תאווה,” לחשה המרפאה, שהגיחה מהצללים ועמדה לצד אוריאנה. “הם לא הבינו שזה הדי-אן-איי של האימפריה. רעל מזוקק.” ​ג’ינג’יס ניסה לקום, אבל חלציו בגדו בו. “אוריאנה…” גנח, “בואי… המנהרה מחכה…” ​אוריאנה לא באה. היא ניגשה אל ז’בקה הישן. ביד אחת היא פתחה את פיו, וביד השנייה היא שפכה פנימה את תוכן המבחנה – תערובת של זרע סנאים, אופיום והפרשות של אל גוסס. “שתה, כובש קטן,” סיננה. ​ז’בקה נחנק, התעורר בשיעול פראי, אבל הרעל כבר פעל. הנוזל המרוכז גרם לאיברו להתנפח למימדים מפלצתיים, כחולים ומעוותים. הוא לא היה זקוף; הוא היה בצקתי ומתפוצץ. הוא צרח כשכלי הדם שלו התחילו להתפקע. ​”עכשיו, ג’ינג’יס,” פנתה אוריאנה אל הקיסר, “הגיע הזמן לזקפה האחרונה שלך.” ​המרפאה הזריקה לג’ינג’יס ישירות לאשך השמאלי תמצית של ארס נחשים מהולה בדבש. ג’ינג’יס הרגיש פרץ של אנרגיה שחורה. הוא קם על רגליו, איברו הקטן והחד מזדקר כמו להב של סכין. הוא לא ראה נשים; הוא ראה רק נקמה. ​בטירוף של רגע, הוא התנפל על ז’בקה הגוסס. זה היה זיון של קניבליזם גנטי. ג’ינג’יס חדר אל המצביא הבוגד שלו, נועץ את ה”פוני הגזעי” שלו בתוך הבשר הרוטט, שואב ממנו את שאריות הכוח בזמן שז’בקה מקיא דם וסליים. ​אוריאנה והמרפאה צפו במחזה. המלכה הכבושה לקחה את חרבו של ז’בקה וטבלה את הקצה שלה בתוך השלולית שנוצרה מתחתיהם. ​”הגברים מזיינים את עצמם למוות,” אמרה אוריאנה בקול קר, “ואנחנו נשלוט על מה שנשאר.” ​ג’ינג’יס השפריץ מטח אחרון. לא לבן, אלא אדום. דם וזרע התערבבו והתיזו על קירות המשי של האוהל. הוא צנח על ז’בקה, שני הכובשים מחוברים במוות ובמשגל, בזמן שאוריאנה והמרפאה יצאו מהאוהל אל הערבה, מוכנות להנהיג אימפריה של נשים שראו הכל.