נפש תאומה

מאת אסתי סיפור זה לא מעודד לבגוד, אולי רק בסיטואציות נדירות…… (נכתב בהשראת סיפור אמיתי) ליל שבת ניסן תשפ"ז 2:10 לפנות בוקר. התעוררתי עם שלפוחית עצבנית, ישנתי בחדרי כשבעלי יושן בחדר השני, לשבריר שניה ניסיתי לדחות את הקץ, בשבריר שניה שאחריו הייתי בשירותים, בלי להתלבש, עם כותונת שהיא יותר חולצה שרוולים קצרים ארוכה באורך שבקושי מכסה את האחוריים. בעיניים כמעט עצומות הרמתי את המכסה, כשהבגדים שהיו עליו נופלים על מאחורי הניאגרה, והתיישבתי עם אנחת רווחה קולנית, במקביל לרעש הזרם, ואז קלטתי שאני לא לבד בשירותים. גבר עומד ערום על יד הכיור, מנסה להסתיר את מבושיו עם ווילון האמבטיה. "יונתן??",,, שאלתי בהלם. "ציפי"??,,, החזיר לי בשאלה… יום שישי, ערב שבת, בעלי סוחב מצעים מהארון היעודי, מספר לי כבדרך אגב שיהיה שם, בחדר האירוח, שבחצר, בחור פרוד שנמצא באיזור בגלל אירוע משפחתי, הוא רק ישן שם, לא שאלתי מי, וזה גם לא משנה לי כל כך. אמצע השבוע, שני או אולי שלישי, שנה קודם לכן. חזרתי הבייתה באמצע יום עבודה, בגלל סחרחורת שלא עברה עם אדוויל, כשאני חולפת על יד החלון של החדר שבעלי ישן בו, ראיתי מבעד לווילון אותו בחדר באמצע אקט עם גבר נוסף. דקות ארוכות הייתי קפואה, מריצה מחשבות, הסחרחורת רק התגברה. נזכרתי בבגד זר שמצאתי בבית. נזכרתי גם, בכוס עם שאריות תה שבעלי לא מחבב. שהושארה בכיור, הריק. נזכרתי בבגדים שלי שאני זוכרת שקיפלתי ופתאום בסל הכביסה. נזכרת בכתמי זרע על הבגדים שלו במקומות לא שגרתיים, שלא ייחסתי להם חשיבות מיוחדת. ואז בבחילה אדירה נזכרתי גם בריח דוחה במיוחד מבעד שלי, של האיבר שלו, כשהייתי מכוונת אותו לחדירה, בפעם בחודש בו היינו עושים משהו, בליל הטבילה. ואז מהדהדת בי התובנה, 'בעלי נושך כריות', 'מחבב גברים', או בקיצור 'הומו'. "לכן הוא נשאר רווק עד גיל מאוחר, לכן הוא הסכים להתחתן איתי, אפילו ששברתי שידוך, וגם אני הייתי מבוגרת ועם גיבנת של אבא פושע". אני ממשיכה לחשוב והקבס עולה לי. החזקתי כך את המעקה והעולם הסתובב סביבי… ואז רגע לפני שהם יצאו מהדלת, ברחתי אל מאחורי הפח, ישבתי שם ובכיתי על נפשי, בכיתי את חיי, ואת הסיבות שהובילו אותי לשם… טבת תשע"ו גינה בבנייה שכונת רמות. מתנערת מהחיבוק. מרחיקה את היד שמחטטת לי מתחת לחולצה, ומרפרפת על הגב. "אני צריכה לחזור לבית" "אני כבר לא יכול לחכות לחתונה" "תצטרך להתאפק, זה עוד פחות מחודש" "27 ימים ו3 שעות" כן, אני גם סופרת, 651 שעות" "אני אוהב אותך" אמר אל הגב שלי, וזאת היתה הפעם האחרונה שנפגשנו. בעוד אחד מהמפגשים של זוג מאורס. יומיים אחרי זה עצרו את אבא שלי על פגיעה בערבי שעבד אצלו, כשאבא שלי היה בטוח שהוא יצא זכאי ואפילו לא לקח עורך דין. ומצד שני הערבי, בגיבוי עורכי דין מהשמאל שייצגו אותו בחינם, לא השאיר לאבא שלי סיכוי. גם בערעור שכבר עלה עשרות אלפי שקלים לא השתנה התוצאות, ואבא שלי הוכנס למאסר ל4 חודשים. השידוך המפואר בוטל מיד כשהבינו שאבא שלי לא יכול לתת את הסכום הראשוני לדירה שהתחייב באירוסין… מביש היה להחזיר את שעון הזהב כמו את שאר הדברים ששינו סטטוס ממתנה למחווה על תנאי… 11 שנים לאחר מכן, בשירותים בליל שבת. 02:12, "מה אתה עושה פה???" "מה את עושה פה??" "אני גרה פה אולי", למה אתה פה ערום??" אני שו… אני מח.. הבגדים שלי.. מאחורייך".. התכופפתי אל מאחורי האסלה ומשכתי את התחתונים שלו ומסרתי לו אותם, ואז משכתי מאחוריי גם את הגופייה שלו, ובשניות שהוא לבש את התחתונים אחזתי והרחתי את הגופייה שלו, והרגשתי זרמים חזקים מכיוון המפשעה… "אני מתגעגעת לריח הזה,,"   מוצאי שבת פרשת תרומה, תשפ"ד, במרפסת הסגורה אצל חברתי הנשואה. "למה את מורידה את השידוך הזה? את יודעת מה מצבך, והוא מגיע עם דירה."' התנדנדתי באיטיות, סידרתי את מחשבותיי, ועניתי יותר כדי לשכנע את עצמי. "א. זה דירה בדמי מפתח שהוא גר שם עם סבתא שלו. ב. ההורים שלו לא גרים בארץ. ג. לא יודעת, תחושה אישית, למה הוא גם עדיין רווק בן 30??" עניתי לה נחרצות. "את לא יכולה לפסול על שטויות, גם דירה בדמי מפתח זה דירה לכל דבר, ואת יכולה את הכסף שאבא שלך שמר בשבילך לקנות דירה להשקעה ולהשכיר".. "איפה, זה יספיק אולי בבית שמש, ברמה ד".. "תגידי תודה, בעלי שיעבד את הדירה שלנו שאבא שלי שילם עליה תבין ותקילין, לאיזה השקעה מפוקפקת, אני לא יודעת איך בכלל לספר לו, ופה את מקבלת על מגש של כסף דירת 3 חדרים במרכז ירושלים,," "את בעצמך אמרת שלא מתחתנים בשביל כסף, וחוצמזה, זאת דירה ישנה" חברתי משכה את המטפחת שזלגה אחורה, והשיבה. "אבל את סיפרת לי שנפגשת איתו שם וזאת דירה משופצת עם חצר וכניסה פרטית, כמה הייתי רוצה חצר עם נדנדה". "אז תתחתני איתו". "אוף את,, אני דואגת לך,, כבר עברת את ה30 ואת לא נהיית צעירה, אני עוד שנה עושה בר מצווה, ואת עדיין רווקה"……. "יום ראשון פרשת תולדות תשפ"ה, מרכז ירושלים,: מיד אחרי החתונה "למה לא רצית לבוא למלון לשבוע הראשון?" "כי אני יושן עם סבתא שלי בחדר, ולא מצאו מישהו שיחליף אותי לישון איתה, ואת יודעת, היא מסוגלת להתעורר באמצע הלילה ולצאת מהבית. פעם אחרונה חיפשנו אותה במשך 3 שעות, עד שמישהו מצא אותה בבית וגן", "מה, איך היא הגיעה לשם, זה שעתיים הליכה" "היא כנראה עלתה לאוטובוס" "מה, יש לה רב קו או כסף?" "לא יודע, לכן אמרתי 'כנראה," "אז מה נעשה אם היא תקום באמצע הלילה, איך נשמע אותה? הרי החדר שלנו בצד השני שלי הבית?" "אה, זה לא בעיה, אחרי שנהיה ביחד, אני אלך לישון במיטה שלי שבחדר שלה"….. יום שבת פרשת וישב, נר ראשון של חנוכה, "למה לא באת אליי לחדר אחרי שחזרת מהקומזיץ עם החברים, אתה יודע שטבלתי אתמול, אמרתי לך כשחזרת מבית הכנסת לפני הסעודה ש'אני טהורה"'. אמרתי כעוסה עד מושפלת "אוי,, אני מצטער, אני שכחתי, הלכנו לראות טישים של אדמורים, בגלל חנוכה היה מאד יפה" "מה אני לא חשובה לך??" "אמרתי לך, אני מצטער, סליחה' אני אצפה אותך במסעדה בחנוכה", "אבל יש לי משמרת ערב ב2 ימים השבוע, ויש לנו מסיבות חנוכה שאנחנו צריכים ללכת", "אז המסעדה תחכה לשבוע הבא, אל תדאגי, אני אפצה אותך".. כך ניסה להתנצל, בלי רגש אשמה. ליל שבת שירותים, שעה 2:13 מחזיקה עדיין את הגופייה, כאילו לא קיבלתי אישור מהמוח לשחרר. זה לא היה רק ריח, זה היה זיכרון. זיכרון של מי שהייתי, כשעוד האמנתי שמישהו רואה אותי באמת.. ניגבתי עם נייר טואלט שמשכתי מהחבילה, והבטתי בו, לא בעיניים אלא בכתפיים החשופות, במקום בו הרגיש לי הגבריות שלו, הוא נראה לי פגיע, מובך, זה בלבל אותי יותר מהכל. "יונתן…" לחשתי, אבל הפעם זה כבר לא היה בקול של ההלם, אלא ברוך. כאילו השם שלו התיישב לי בפה, מחדש אחרי שנים. הגוף שלי זכר, לפני שהלב הספיק להתערב, וזה הכעיס אותי. כי הגוף שלי אמור להתיישר עם החיים שבניתי לעצמי, עם הבחירות שלי וההשלכות שלהן, לפי השקט המדומה של לילות ארוכים בלי מגע. "את…. בסדר??" הוא שאל בזהירות, כאילו כל מילה יכולה לשבור איזה משהו שקוף.. חייכתי לעצמי "אני נשואה יונתן" פחות הצהרה ויותר תזכורת לעצמי, "ואני פרוד", השיב לי בעצב, הוא הושיט יד וליטף את שערי החשוף והפרוע למרות הגומיה אותה שחררתי קצת לפני שהלכתי לישון, כדי לאפשר לי להתחפר הכרית מבלי שהשערות יהיו מתוחות. השתיקה התארכה, והתמלאה בדברים שלא נאמרו, אצלי, – שנים של החמצה. אצלו, – אולי אשמה, אולי געגוע, אולי סתם מבוכה. רציתי לכעוס עליו, איך וויתר עליי כל כך בקלות, למה לא נלחם עליי, למה הוא נתן לי ללכת כל כך בקלות. אבל יותר משכאב לי, כעסתי על עצמי, איך הייתי מסוחררת, הבחורה שסופרת שעות לחתונה, ולא מבינה איך הכל יכול להשתנות בשניה. "אתם… אתה…ישן בחדר בחוץ?" שאלתי כאילו שיחת נימוסים רגילה. "כן" ואחרי כמה שניות הוסיף "לא ידעתי שזה הבית שלך, שם המשפחה שלך לא הסגיר". "ברור" ולעצמי חשבתי, 'גם אני לא ידעתי שאלו יהיו החיים שלי'. ליל שבת, 12:45 שעה וחצי לפני היציאה לשירותים שכבתי במיטתי. נשארנו לישון בחדרים נפרדים, לא הייתי מסוגלת לישון במיטה בה סבתא שלו נפטרה, והוא לא רצה לעבור לחדר הקטן בו ישנתי לבד מעל שנה. בעלי כבר נרדם, למרות המרחק בין החדרים, שמעתי מבעד לדלתות הפתוחות את רעש נשימותיו,. בהיתי בתקרה, הרגשתי איך הגוף שלי זועק למשהו אחר, ה'טהורה' שאמרתי לו כשחזר מבית הכנסת הרגיש לי חלול, חלול בדיוק כמו ה30 שניות שהוא עשה מה שעשה, ואפילו לא טרח להתפשט כנדרש לפי שגמר וחזר לישון בחדרו למרות שסבתא שלו כבר לא בחיים, "אני טהורה," לחשתי לעצמי בחושך, והמילה הרגישה כמו טעם של מתכת בפה. מה זה שווה להיות טהורה אם אף אחד לא באמת נוגע בך? אם המפגש היחיד הוא מכני, מהיר, כמו נטילת ידיים אחרי שירותים? הזיכרון של אותן 30 שניות התנועה המהירה, הגניחה הקצרה שלו, והחזרה המיידית לחדר הסטרילי שלו, גרם לי לצמרמורת של גועל ורעב בו זמנית. הוא אפילו לא טרח להרגיש אותי. הוא קיים חובה, רק בגלל שטבלתי היום, ואני נשארתי עם הגוף שלי, בוער וריק. ליל שישי, מלחמת 12 הימים עם איראן בעלי רץ למקלט הציבורי, משאיר בחופזה את הטלפון שלו עם ההתראות הבלתי פוסקות דולק על השולחן בסלון, משאיר אותי בבית ולא חושב לרגע להעיר אותי ולהראות לי איפה המקלט הקרוב, וההתראות לא הפסיקו לצלצל בחושך. קמתי להשתיק את זה, אבל העין שלי קלטה מילה אחת. ואז עוד אחת. הצג היה פתוח על קבוצה סגורה, והשמות שם היו גבריים. תמונות חטופות, משפטים קטועים על "מפגשים באויצר הספרים" ועל "הצורך לפרוק את מה שאי אפשר בבית". קפאתי במקום. הידיים שלי רעדו כשגללתי למעלה, רואה את ההודעות שלו, של בעלי, האיש שעבורו אני טובלת וחוזרת ומיד אומרת לו "טהורה", האיש שמסיים איתי ב-30 שניות מכניות, כותב לגברים אחרים על תשוקות שלא ידעתי שקיימות בו. באותו רגע הבנתי הכל. הבנתי למה הוא לא מתפשט. למה הוא לא מסתכל לי בעיניים כשהוא איתי. למה הוא תמיד בורח לחדר שלו מיד אחרי. אני לא הייתי אישה עבורו. הייתי המסכה שלו. הייתי ה'הכשר' החברתי שלו מול הקהילה, מול המשפחה, מול עצמו. כל מגע שלו בי היה מאבק נגד הטבע שלו, וכל דקה איתי הייתה עבורו מטלה דתית מעיקה. הזיכרון של הווטסאפ ההוא לא הוביל לשום פיצוץ. הוא הוביל לשתיקה קפואה. כשעמדתי שם בסלון ב-4:00 לפנות בוקר, כשברקע האזעקות השווא בלי שום בומים של יירוטים, הבנתי שהחיים שלי הם עסקה, לא סיפור אהבה. "למה את לא קמה והולכת?" שאלתי את עצמי אלף פעמים מול המראה בחדר האמבטיה, כשהייתי מורחת קרם פנים כדי להסתיר את העיגולים השחורים של חוסר השינה. התשובה הייתה פשוטה ומכאיבה כמו מכה יבשה,, כי בקהילה שלנו, "גרושה" זה לא רק סטטוס, זו 'אות קין'. דמיינתי את המבטים בבית הכנסת, את הלחישות במכולת. דמיינתי את עצמי חוזרת לבית של ההורים שלי, לחדר הילדות הצר, בלי שקל על השם שלי, בלי דירה, בלי עתיד ברור. הדירה הזו, בירושלים, עם התקרה הגבוהה והקירות העבים, היא הדבר היחיד שנתן לי תחושה של קורת גג, גם אם מתחת לגג הזה חייתי עם זר. העדפתי להיות "האישה של" ההומו במסכה, מאשר להיות "הגרושה" שבאה בטענות. העדפתי את השקר הנוח של משפחה חרדית למופת, על פני האמת המרה של בדידות כלכלית וחברתית. המחיר היה הגוף שלי. הגוף שלי שהלך והתייבש, שהפך לצמא כל כך עד שכל מגע מקרי באוטובוס גרם לי לרעוד. ליל שבת שירותים 2:18 הושטתי יד הססנית, האצבעות שלי רעדו כמעט מעצמן. כף היד שלי נסגרה סביב איברו מבעד לבד הדק של התחתונים הוא היה קשה, פועם, וגדול כל כך שזה גרם לי להחסיר פעימה. זה לא היה הרפיון המהוסס של בעלי, זה היה כוח מתפרץ. הרגשתי את החום שלו עובר דרך כף הידי שלי, מזכיר לי שיש חיים מחוץ למסגרת הקרה של הנישואין שלי. הוא לא אמר מילה. הוא פשוט משך אותי אליו בחיבוק עוצמתי, זרועותיו נכרכו סביב מותניי כאילו הוא מנסה להטמיע אותי בתוכו. הנשימה שלו הייתה חמה ומהירה על העורף שלי. בלי להסס, הסתובבתי הרמתי רגל אחת והנחתי אותה על דופן האמבטיה הישנה. הכותנת שלי נמשכה מעלה , חושפת את אחוריי הלבנות לאור המנורה של השירותים. הוא הסיט את תחתוניו בצעד מהיר, וברגע אחד, בלי הכנות ובלי מילים הוא חדר אליי. האנחה שברחה לי מהגרון הייתה שילוב של כאב קטן ועונג עצום. הוא מילא אותי לגמרי. זה היה מגע עמוק, מלא תשוקה, כזה שמרעיד את העצמות. הרגשתי את הידיים שלו נאחזות בירך שלי, מייצבות אותי כנגד הקיר. הוא נע בתוכי בקצב מהיר, נואש. אלו היו 30 שניות, בדיוק כמו הזמן שבעלי מקדיש לי, אבל האיכות של הזמן הזה הייתה עולם ומלואו, כל תנועה שלו הייתה חדורת תשוקה, כל דחיפה הייתה הצהרה של רצון. זה לא היה "לצאת ידי חובה", זו הייתה התפרצות של הר געש שהיה כבוי זמן רב מדי, של בקבוק גזוז שנפל במדרגות רגע לפני שפתיו אותו. הוא הצמיד את מצחו לכתפי, עיניו עצומות בכאב של עונג. "אני לא יכול… יותר…" הוא גנח, ואני הרגשתי איך הוא נמתח כולו. הוא יצא ממני בשנייה האחרונה, הגוף שלו רעד כשהוא גמר, והנוזל החם שלו ניתז על ירכיי ועל רצפת השירותים. זו הייתה גמירה אחרת. לא של פורקן מכני, אלא של מישהו שנתן את הכל ברגע אחד קצר ומרוכז. הוא נשאר רכון מעליי, מתנשף בכבדות, הידיים שלו עדיין רועדות על עורי. השקט חזר לשירותים, אבל הפעם הוא היה מלא בריח של תשוקה אמיתית, ריח שגרם לי להבין שמעכשיו, שום דבר בחיים שלי כבר לא יהיה אותו דבר. תשרי תשפ'ו החצר הגדולה שמאחורי הבניין הייתה חידה אדריכלית. זה היה שטח שהזמן שכח, כלוא בין שלושה בניינים ישנים עם מרפסות כביסה חלודות. במרכזו עמד פעם חדר שנאים חשמלי של חברת החשמל, מבנה בטון מסיבי, אפור ומאיים, שאיש לא העז להתקרב אליו מחשש לקרינה או להתחשמלות. לפני שנתיים, כחלק משיפוץ תשתיות בשכונה, החדר פורק. השנאים הוצאו, הכבלים נחתכו, ונשאר רק שלד בטון ריק עם דלת ברזל כבדה. מכיוון שהגישה אליו הייתה רק דרך המעבר הצר של הבניין והחצר שלנו, ומכיוון שהוא ישב בדיוק על "קו התפר" שבין החלקות, הוא הפך לשטח הפקר. אף שכן לא רצה להתעסק עם העירייה, ואף אחד לא תבע עליו בעלות. במיוחד שכל הבניינים שסביבו בדמי מפתח. בעלי, בחוש עסקי שקט הבין מיד את הפוטנציאל. "חבל שזה יעמוד ככה," הוא אמר יום אחד כשחזר מהעבודה, וגירש משם הומלס שעבר דרך החצר שלנו כדי לישון שם. "זה יכול להיות חדר אירוח מושלם. שקט, מבודד, אף אחד לא רואה מה קורה שם." בניית חדר ה"אירוח" במשך שלושה חודשים ראיתי אותו משתנה. הוא הביא פועלים שקטים, כאלו שעובדים בשעות שבהן השכנים ישנים. הם ריצפו את הבטון הקר בקרמיקה דמוית פרקט, צבעו את הקירות בלבן פנינה, והתקינו מזגן קטן שחריץ שלו בקושי נראה מבחוץ. הוא קרא לזה "יחידת האירוח", אבל אני ידעתי שזה הרבה יותר מזה. זה היה המקלט שלו. המקום שבו הוא יכול היה להיעלם לשעות עם ה"חברים" שלו, אלו שראיתי בווטסאפ. המקום שבו הבושה לא יכלה להיכנס בדלת הברזל הכבדה. הוא ריהט את החדר במיטות רחבות, הרבה יותר רחבה ונוחה מהמיטות הנפרדות שבתוך הבית, ובספה קטנה מבד קטיפה כהה. כמעט לא היו שם ספרים, רק מנורת לילה עם אור עמום וחם שנתן למקום תחושה של מלון בוטיק מסתורי בלב סמטה ירושלמית. החיסרון היחיד בגלל שלא היה תשתית, לא היה שם שירותים, ולכן כשהיו שם אורחים, היינו משאירים את סורג המטבח פתוח, ונועלים את הגישה לחצר מהרחוב, כדי שהאורחים יוכלו להשתמש בשירותים שצמוד למטבח. ליל שבת בשירותים 2:31 השקט שאחרי הגמירה שלו היה מחריש אוזניים, יונתן נשף אוויר חם על צווארי. גופו עדיין רעד קלות, מתנשף כמו אחרי ריצה. נשען עליי כמי שמצא אי של שפיות בתוך סערה. השלולית הקטנה על הרצפה והריח החריף של התשוקה בחדר הקטן היו העדות היחידה למה שקרה כאן. "לכי," הוא לחש, הקול שלו חזר להיות המום, כמעט מפוחד. "בעלך עלול להתעורר." התנתקנו. המגע שנקרע היה כמו פצע פתוח. סידרתי את הכותנת שלי בידיים רועדות, מנגבת את ירכיי עם נייר טואלט בתנועות מהירות, מנסה למחוק את הראיות הפיזיות אבל יודעת שהראיה הפנימית כבר צרובה בנשמה. הוא לבש את מכנסיו, נמנע מלהסתכל לי בעיניים, ויצא ראשון, נעלם לתוך החשכה של החצר, ניגבתי את הרצפה מהראיות, חזרתי למיטה שלי. הנשימות של בעלי מהחדר השני המשיכו באותו קצב מונוטוני, מכני, כמו החיים שבנה לנו. נכנסתי מתחת לשמיכה, הגוף שלי עדיין פעם מהחדירה של יונתן, והרגשתי איך התהום ביני לבין האיש שמתיימר להיות בעלי מעמיקה עד אין קץ. בוקר יום שבת השמש הירושלמית של ניסן חדרה מבעד לתריסים, מאירה את האבק בחדר. בשעה 8:00 בבוקר, בעלי כבר היה לבוש בבגדי השבת שלו והתעטף בטלית, "אני הולך אחרי התפילה לקידוש של ברמץ" הוא אמר בטון הענייני שלו, זה שתמיד נשמע כאילו הוא מקריא דוח רשמי. הוא לא שאל למה העיניים שלי אדומות או למה אני נראית כמי שלא ישנה רגע, הוא פשוט יצא. חצי שעה לאחר מכן, האורח עשה רעש מהמטבח, שמעתי אותו מכין לעצמו קפה, ואחרי כ20 דקות שקט. ניגשתי למטבח, הסורג של המטבח היה פתוח, בדיוק לפי ההסדר של "יחידת האירוח". המפתח לחדר החשמל הישן היה מונח על השיש, נוצץ באור הבוקר. יצאתי לחצר. האוויר היה קריר, ריח של אורנים וחמין עלה מהבניינים השכנים. דלת הברזל הכבדה של חדר השנאים הייתה חצי פתוחה. נכנסתי, המיטות היו מסודרות וניסיתי לדמיין באיזו מיטה יונתן ישן הלילה. לפתע שמעתי את שער החצר מסתובב על צירו, קפאתי במקום, יונתן נכנס סגר את הדלת הברזל מאחוריי, לא הגבתי, צעדתי אליו ופשוט פתחתי את כפתורי החולצה שלו. זה לא היה הניסיון החטוף של הלילה בשירותים, היה לנו זמן. היה לנו שקט, והיה לנו רעב של שנים. הוא הרים אותי והניח אותי על המיטה הרחבה, המיטה שבעלי ייעד לאורחים שלו. הסדינים היו קרירים, אבל הגוף של יונתן היה אש. הוא הפשיל ממני את שמלת השבת באיטיות מענה, חושף כל סנטימטר בגופי לאור המנורה. הוא לא מיהר. הוא ליטף את הבטן, את הירכיים, כאילו לומד מפה חדשה של ארץ שהובטח לו מזמן. כשהוא נכנס לתוכי הפעם, זה היה עמוק יותר. התנועות שלו היו ארוכות, קצובות, מלאות בכוח של גבר שרוצה להשאיר חותם. הרגשתי כל תנודה, כל וריד פועם. לא היו 30 שניות. היו דקות ארוכות של תשוקה סוערת, של גניחות שנבלעו בתוך קירות הבטון העבים של חדר החשמל. הרגשתי איך אני נשברת ונבנית מחדש בתוך הידיים שלו. בתוך החדר הזה, שבעלי בנה כשקר, מצאתי את האמת הכי כואבת והכי מתוקה שלי. היינו שנינו, בשטח הפקר ששייך לכולם ולאף אחד, גונבים את החיים שלנו בחזרה. הוא לא יצא. הפעם, בתוך השקט המוחלט של חדר הבטון המבודד, הוא נשאר עמוק בתוכי, נותן לכל כובד גופו לנוח עליי. הרגשתי את הדופק שלו פועם כנגד הרחם שלי, קצב פראי שהלך ונרגע לאטו. הוא גמר בתוכי, חם ועמוק, והתחושה של המילוי הזה הייתה הדבר הכי אמיתי שהרגשתי מזה שנים. שכבנו שם, על המיטה הרחבה שבעלי קנה כדי לארח בה את "חבריו". לא היה לי אכפת מהמשקל שלו,, להפך, רציתי שהוא ימעך אותי, שישכיח ממני את הקלילות המעליבה של ה-30 שניות המכניות מהחדר השני. רציתי להרגיש את הבשר, את הזיעה, את הנוכחות של גבר שבאמת נמצא כאן. "אני לא מאמין שזה קורה," לא עניתי. רק עצמתי עיניים ונתתי למחשבות לנדוד אל מה שהוביל אותנו לכאן. אל השנים שבהן הייתי שקופה. אל הלילות שבהם שכבתי במיטה המוצעת בצבע שהוא לא לבן, מחכה למגע שמעולם לא הגיע עם תשוקה, אלא רק עם רשימת מטלות הלכתית. חשבתי על בעלי, על הווטסאפים, על הבושה שלו שהפכה לכלא שלי. חשבתי על איך הוא בנה את החדר הזה, את "שטח ההפקר" הזה, כדי לברוח מהחיים שלו, ובסוף, זה המקום שבו אני מצאתי את שלי. הידיים של יונתן היו נעולות מתחת לכתפיי, הרגשתי איך העור שלנו נצמד זה לזה בגלל הזיעה, יוצר ואקום שאי אפשר להתנתק ממנו. השקט בחדר החשמל הישן היה מוחלט. שום צעקה מהרחוב הירושלמי לא חדרה את הבטון. היינו רק שנינו, מחוץ לזמן, מחוץ לפרשת השבוע, מחוץ להלכה. ואז, בתוך השקט הזה, הרגשתי את זה. שינוי קטן, תנועה פנימית. האיבר שלו, שעדיין היה עמוק בתוכי, לא נרפה לגמרי. להפך, החום והקרבה שלי גרמו לו להתחיל להתקשות שנית, הרגשתי אותו מתרחב ומתעורר בתוכי, כאילו הגוף שלו מסרב להיפרד מהרגע הזה. הוא הרים את הראש והביט בי. המבט שלו היה מלא חשק, רעב מחדש. "שום דבר לא יספיק לי מהפעם הזאת," הוא אמר, והקול שלו כבר היה עמוק וסמכותי יותר. הוא התחיל לנוע שוב, באטיות מענה, כשהוא עדיין כבד עליי, דוחק אותי אל המזרון. הפעם זה לא היה נואש כמו בלילה בשירותים. הפעם זו הייתה בעלות. הוא לקח את הזמן שלו, חוקר כל תחושה, כאילו הוא רוצה למצות מכל שנייה בחדר החשמל הזה את כל השנים שאיבדנו. החום בחדר החשמל הישן הלך והתעצם, עוטף אותנו באווירה סמיכה של תשוקה, הרגשתי אותו מתעורר בתוכי מחדש, קשה ותובעני, מסרב להרפות מהרגע הזה שגזלנו מהזמן. הרגשתי קצת מחנק מהמשקל שלו, הסתובבתי ועליתי עליו. והוא נכנס מחדש, ברגע אחד עברתי מלהיות שוכבת מתחתיו ללהיות מעליו, כורעת על ברכיי מעל גופו המתוח. השמלה שלי החליקה מטה, והרמתי אותה אל מעל לראשי כשהוא עוזר לי להתפשט וכל מגע שלו, גורמות לצמרמורת לעבור בכל גופי. הוא הרים את ידיו ושלח אותן אל חזי. האצבעות שלו היו חמות, מחוספסות מעט, והמגע שלהן על החזייה גרם לפיטמותיי להזדקר מיד. הוא לא היסס ביד אחת הוא שחרר את הקרס, וחשף אותי לגמרי בפניו. המבט שלו ננעץ בשדיי. הרגשתי את הפנים שלי מתלהטות, לא מבושה, אלא מתערובת של עונג וגאווה. שנים שאף אחד לא הסתכל עליי ככה. שנים שהגוף הזה היה רק כלי למצווה, מסכה חסרת חיים. הוא הושיט יד וליטף שד אחד, מעביר את כף ידו בסירקולציה איטית סביב הבסיס המלא שלו. "את יפה," הוא לחש, והקול שלו היה צרוד מתשוקה. "כל כך יפה." המנגינה של מילים שלא שמעתי הרבה מאד זמן.. האצבעות שלו התקדמו לעבר העטרה הכהה והרחבה. הוא העביר עליה את אגודלו בעדינות, חוקר את המרקם המגורגר מעט שלה, גורם לי לנשום נשימה חדה. הלב שלי דפק בעוצמה בתוך החזה, מאיים להתפוצץ. ואז, הוא התמקד בפיטמה. היא הייתה זקופה, קשה, בולטת ממרכז העטרה כמו הזמנה. הוא צבט אותה בעדינות בין אגודלו לאצבע המורה, והתחושה של החשמל הסטטי עברה ישר לבטן התחתונה שלי, גורמת לי להתפתל מעליו. הוא הרים את ראשו, פיו נפתח, והוא כרך את שפתיו סביב הפיטמה הזקופה. הלשון שלו חקרה אותה, לחה וחמה, יונקת אותה פנימה בעוצמה שגרמה לי לגנוח בקול רם. הגב שלי השתופף לאחור, הראש שלי נשמט, וכל העולם הצטמצם לתחושה הבוערת הזו בחזי. הוא עבר לשד השני, מעניק לו את אותה תשומת לב קפדנית, יונק, מלטף, לוחץ. הרגשתי איך האיבר שלו בתוכי מגיב לכל תנועה שלי, לכל גניחה, מתהדק ומתרחב בתוכי. הייתי מעליו, חשופה לגמרי, והרגשתי חזקה מאי פעם. חזקה בנשיות שלי, בתשוקה שלי, ביכולת שלי לעורר כזה רצון פראי בגבר. זה לא היה רק מגע פיזי זאת הייתה הצהרת עצמאות בתוך חדר החשמל הישן שבעלי בנה לשקרים שלו. התחלתי לנוע מעליו, מעלה ומטה, בקצב שהלך וגבר. השדיים שלי היטלטלו מעל פניו, הפיטמות שלי משתשפות בשפתיו, והגניחות שלי מילאו את השקט של שטח ההפקר. הרגשתי שאנחנו מתקרבים לשיא נוסף, סוער וארוך יותר, שיא שימחק את כל השנים של הבדידות. הקצב בתוך חדר הבטון הפך למקצב כמו בחדר הכושר. הייתי מעליו, כורעת, הגוף שלי נע מעלה ומטה בתנועות ארוכות, והשדיים שלי מיטלטלים מול עיניו הבוערות. בכל פעם שהתרוממתי, הרגשתי את איברו כמעט יוצא, ובכל פעם שצנחתי חזרה, הוא חדר עמוק יותר, פוגע בדיוק בנקודה שגרמה לכל הגוף שלי לרעוד. הידיים שלו נשלחו קדימה, האצבעות שלו ננעלו על השדיים שלי, מועכות אותם בעוצמה שסימנה בעלות. הוא משך אותי אליו, מקרב את הפיטמות הזקורות שלי אל פיו, יונק אותן פנימה בנשיכות קטנות ומהירות ששלחו זרמי חשמל ישירות לבטן התחתונה שלי. "עוד…" גנחתי, הקול שלי כבר לא היה שלי, הוא היה נהמה של חיה ששוחררה מהכלוב. "יונתן, עוד!" הוא תפס בירכיים שלי, עוזר לי להכתיב את הקצב, דוחף את עצמו למעלה בכל כוחו. הרגשתי את המתח נבנה בתוכי כמו סכר שעומד להתפקע. הקירות הלבנים של חדר החשמל התחילו להסתחרר סביבי. הריח של הזיעה שלנו, של התשוקה הטהורה, מילא את החלל המצומצם והפך לאוויר היחיד שיכולתי לנשום. ואז זה קרה. הרגשתי את השרירים שלי מתהדקים סביבו בפרץ של התכווצויות בלתי נשלטות. כשקשת של עונג צרוף עברה דרך עמוד השדרה שלי. זה לא היה רק פורקן פיזי, זו הייתה התפרצות של שנים של שתיקה, של בדידות, של זעם על השלושים שניות המכניות של בעלי, הכל יצא החוצה ברעידה ארוכה ומסחררת שגרמה לברכיים שלי לכרוע תחתיי. באותו רגע בדיוק, הרגשתי אותו נמתח מתחתיי כמו קפיץ פלדה. הגידים בצוואר שלו בלטו, והוא נאחז בי בחוזקה כזו שהרגשתי את הציפורניים שלו ננעצות בעורי. הוא גנח את השם שלי לתוך החושך, גניחה שבאה מעמקי הבטן, והרגשתי את הסילון החם והעוצמתי שלו ממלא אותי מבפנים, פעם אחר פעם. הגמירה שלו הייתה כל כך עוצמית שהיא זעזעה את שנינו. הוא לא נסוג, הוא נשאר צמוד אליי, פועם בתוכי, כשהגוף שלו רועד כולו מעוצמת הפריקה. נפלתי עליו, מותשת, הנשימות שלנו משתלבות זו בזו בתוך השקט שחזר לחדר. שכבנו שם דקות ארוכות, מחוברים פיזית ונפשית, בתוך שטח ההפקר שבנינו לעצמנו. על המיטה הרחבה שבעלי קנה כדי להסתיר את סודותיו, אני מצאתי את הגאולה שלי בזרועותיו של גבר אחר של הגבר שהיה צריך להיות שלי מלכתחילה. השמש הירושלמית בחוץ המשיכה לזרוח, שבת השבע-ברכות שעבורו הוא הגיע לשכונה המתינה מעבר לקיר, אבל בתוך חדר החשמל הישן, הזמן עמד מלכת.